עע"מ 4195/17 גד צוקרמן נ. הוועדה המקומית תל אביב

1.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין פורטו בהחלטתו של השופט נ' הנדל מיום 28.6.2017 בבקשה לעיכוב ביצוע. משכך, איננו רואים לחזור על העובדות וההיסטוריה של התיק על גלגוליו השונים עד להגעתו לפתחו של בית משפט זה.

2.

לא נכחד כי הפניית הצדדים אל ועדת הערר יצרה אי בהירות מסוימת לגבי מעמד החלטתה והמסגרת הדיונית של העתירה.

לא נעלמה מעינינו גם העובדה שבית משפט קמא דחה את בקשת העותרים לתקן את העתירה, אך התייחס בפסק דינו לגופה של החלטת ועדת הערר.

3.

על אף זאת, אנו סבורים כי בשורה התחתונה לא קופחה זכותם של המערערים להעלות את כל טענותיהם לגופה של מחלוקת. השאלה אם היה מקום לקיים דיון חוזר בועדה המקומית "נבלעה" בהחלטת ועדת הערר ובפסק דינו של בית משפט קמא. המערערים לא הגישו עתירה על החלטתה האחרונה של ועדת הערר (גם לא לאחר שנדחתה בקשתם לתיקון העתירה) ולא הגישו ערר, בשעתו, על ההחלטה החוזרת של הוועדה המקומית. לכן, הסכמתם להצעת בית המשפט קמא לדון, למעשה, לגופה של מחלוקת ולפנות אל ועדת הערר, היתה הסכמה ל"הצעה מזכה" מבחינתם.

4.

ולגופו של עניין.

השאלה העיקרית והאמיתית הצריכה לענייננו היא, אם היה מקום ליתן למשיבה 2 היתר בניה להקים בריכת שחייה בקו בניין אפס.

לפי תוכנית מתאר 2754, כאשר מדובר בהקמת בריכה בתחום קווי הבניין המאושרים – רשאית הוועדה להתיר הקמת הבריכה. לעומת זאת, כאשר הקמת הבריכה מבוקשת מעבר לקווי הבניין (בקו אפס במקרה דנן), הרי שעל הוועדה להשתכנע כי מיקום הבריכה אינו מהווה מטרד.

5.

כך עשתה ועדת הערר בענייננו. לאחר שהצדדים הסכימו להמלצת בית המשפט, פנו אל ועדת הערר ושטחו בפניה את טיעוניהם. ועדת הערר מצאה כי בניית הבריכה בקו אפס אינה מהווה כשלעצמה מטרד. מסקנתה זו של הוועדה אומצה על ידי בית משפט קמא, ואיננו רואים להתערב בכך.

ובכלל, דומה כי הדברים חרגו ממידתם הראויה, וטוב יעשו הצדדים אם ישכילו לשמור על יחסי שכנות טובה.

6.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.