עע"מ 4401/08 אשרי בן מוחה נ. מדינת ישראל משרד התחבורה

השופט ח' מלצר:

1.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בגדרו נדחתה עתירתו המנהלית של המערער (עת"מ 433/08) כנגד החלטת רשות הרישוי לפסול את רישיון הנהיגה שלו לתקופה של שלושה חודשים ולחייבו בבחינה עיונית בנהיגה – זאת לאחר שצבר יותר מ-36 נקודות לחובתו בגין עבירות תעבורה שונות.

2.

אלה העובדות הצריכות לעניין: בתאריך 9.10.2007 נמסר למערער על ידי המשיבה כי על פי תקנה 549(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן – התקנות ), הוא ייפסל מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים וזאת בעקבות רישום של 40 נקודות לחובתו בגין עבירות תעבורה שביצע עד לתאריך 31.7.2007. פירוט הנקודות שנצברו לחובתו ונרשמו בהודעה כאמור יובא להלן:

28.2.03 – נהיגה ברמזור אדום – 10 נקודות

29.5.03 – שימוש בטלפון בעת נהיגה – 4 נקודות

22.12.03 – נהיגה בלא חגורת בטיחות – 6 נקודות

16.9.05 – אי ציות לתמרור עצור – 4 נקודות

16.8.06 – נהיגה במהירות מופרזת – 8 נקודות

19.12.06 – נהיגה במהירות מופרזת – 8 נקודות

עוד נמסר בהודעה כי חידוש רישיון הנהיגה של המערער מותנה בעמידה בבחינה עיונית בנהיגה. יוער כי לאחר שליחת הודעה זו נקלטו במרשם הנקודות של המשיבה 6 נקודות נוספות, בגין עבירה שביצע בחודש מארס 2007, כך שעד למועד הגשת העתירה המינהלית נרשמו לחובת המערער 46 נקודות.

בתאריך 3.12.2007 השיג המערער בעל פה על ההחלטה בפני רשות הרישוי בחיפה, אך טענותיו נדחו. עם זאת, לבקשתו נדחתה תקופת הפסילה לחודש מאי 2008 ונמסר לו כי זו תיכנס לתוקפה בתאריך 3.5.2008. כנגד החלטה זו כוונה העתירה המנהלית שהגיש המערער לבית המשפט הנכבד קמא.

3.

המערער טען בעתירתו, ושב וטוען בערעור שלפנינו, כי חישוב הנקודות על ידי המשיבה איננו נכון ומכאן שהחלטת המשיבה על פסילת רישיונו איננה חוקית. בטרם נציג את טענות הצדדים בפירוט, נבקש להציג כעת את התשתית הנורמטיבית באשר לשיטת חישוב הנקודות.

4.

חלק ז' לתקנות, שנכנס לתוקפו ב-1.1.2003, מסדיר את "שיטת הנקודות" בעבירות תעבורה. תקנה 544 קובעת כי "נהג שהורשע בעבירה מן העבירות המפורטות בתוספת השישית יחויב בנקודות כמספר שנקבע בה לצד אותה עבירה שבה הורשע". תקנה 545 מסדירה את ניהול מרשם הנקודות על ידי רשות הרישוי ותקנה 547 קובעת כי רשות הרישוי תסכם את מספר הנקודות התקפות הרשומות לחובת נהג בכל פעם שנרשמות לו נקודות חדשות. ס"ק ב' לתקנה זו קובע כי תקופת צבירת הנקודות תהיה לשנתיים, ואולם אם הצטברו בתקופת הצבירה בת השנתיים 22 נקודות או יותר, תוארך תקופת הצבירה ותעמוד על ארבע שנים. ס"ק ד' מסייג קביעה אחרונה זו וקובע כי אם הצטברו לחובת נהג 12 נקודות או יותר, הן יעמדו בתוקפן כל עוד לא יבצע אמצעי תיקון, לפי החלטת רשות הרישוי. לפי תקנה 548, אמצעי תיקון יכול להיות קורס בנהיגה נכונה ומבחן בסופו, מבחן עיוני ו/או מבחן מעשי בנהיגה, ועוד –כמפורט שם. תקנה 549 מפרטת את הקריטריונים להטלת אמצעי התיקון בהתאם למספר הנקודות וקובעת מדרג בן שלוש רמות לקביעת אמצעי התיקון. לאחר שהוטל על נהג אמצעי תיקון, תקנה 551 קובעת כי עליו לבצע אמצעי זה במועד ובמקום שנקבע לכך על ידי רשות הרישוי, וכן קובעת מתווה להשגה על קביעה לגבי אמצעי תיקון.

תקנה 551(ב) לתקנות מוסיפה וקובעת כדלקמן:

נהג שהוטלו עליו אמצעי תיקון לפי תקנה 549(ג) או (ד), רשאי לפנות בכתב לרשות הרישוי בתוך 30 ימים מיום המצאת ההודעה לפי תקנה 550 בבקשה להשמיע את טענותיו; פנה נהג כאמור – יידחה ביצוע אמצעי התיקון ב-45 ימים, שבמהלכם יישמעו טענותיו של הנהג.

סעיף 4 לתיקון מס' 2 לתקנות התעבורה, התשס"ג -2003 (ק"ת 6024, 24.10.2002) קבע את הסדר המעבר בתקופת שבין הסדר הנקודות הקודם לבין שיטת הנקודות הנוכחית. על פי הוראת המעבר, בתקופת המעבר יחול ההסדר הבא: אם לחובת הנהג רשומות לא יותר מ-4 נקודות – הן יימחקו; אם לחובת הנהג רשומות 6 נקודות או יותר, על הנהג לבצע את אמצעי התיקון שנקבעו בגינן ואז הן יימחקו, בתנאי שביצע את אמצעי התיקון בשנה הראשונה לתחולת התקנות חדשות, קרי עד לתאריך 1.1.2004. ככל שהנהג לא ביצע את אמצעי התיקון במועד הרלוונטי, יוחלפו הנקודות שנרשמו לו לנקודות על פי התקנות החדשות, ועל הנהג יהיה לבצע אמצעי תיקון בהתאם לתקנות החדשות.

5.

משהובררה התשתית הנורמטיבית בבסיס הערעור, נעבור כעת לבחון את טענות הצדדים.

מיום כניסת פרק ז' לתקנות לתוקפו – 1.1.2003 – ועד לחודש מארס 2007 צבר המערער 46 נקודות לחובתו (על פי הפירוט המופיע בפסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא). לטענת המערער, הוא ביצע שני אמצעי תיקון שאמורים היו למחוק מקצת הנקודות ועל כן החלטת המשיבה – לפסול אותו מלהחזיק רישיון נהיגה משום שצבר מעל 36 נקודות לחובתו – איננה חוקית ודינה להתבטל.

6.

אמצעי התיקון הנטענים על ידי המערער הם שני קורסים לנהיגה נכונה מטעם המועצה הלאומית למניעת תאונות; הראשון שהסתיים בתאריך 20.11.2003 והשני בו השתתף באוגוסט שנת 2007. אשר על כן, לשיטת המערער, מרגע שביצע את אמצעי התיקון שנדרשו ממנו, צריך היה למחוק את הנקודות שבגינן התבקש לבצע את אמצעי התיקון ולא היה מקום להפעיל בעניינו את סעיף 547(ד) לתקנות הקובע המשך צבירת הנקודות.

7.

לגבי אמצעי התיקון הראשון, המשיבה טוענת כי המערער לא הראה בגין אילו נקודות הוטל עליו אמצעי זה (שהסתיים לשיטתו בתאריך 20.11.2003 ועל פי רישומי המשיבה בתאריך 3.11.2003). על פי רישומי המשיבה, הודעה ראשונה לגבי ביצוע אמצעי תיקון לגבי נקודות שנצברו לחובת המערער בשנת 2003 –נשלחה אליו רק בחודש ינואר 2004. על כן לא ייתכן שביצע בנובמבר 2003 אמצעי תיקון שטרם נדרש ממנו באותו המועד. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אמצעי התיקון שביצע המערער לטענתו בנובמבר 2003, התייחס לנקודות אחרות שנצברו לחובתו, עד לתאריך 31.12.2002 וכך גם עולה מבדיקה עדכנית שנערכה לאחר מתן פסק הדין ולקראת הדיון בערעור זה. המשיבה מחזקת טענתה זו בפלט מרשם הנקודות של המערער, שבו לא רשומות לחובת המערער נקודות שנצברו לפני 1.1.2003. הסיבה לכך נעוצה, לשיטת המשיבה, בכך שאמצעי התיקון שביצע המערער בחודש נובמבר 2003 גרם למחיקת הנקודות הללו, בהתאם לסעיף 4(ב) לתיקון מס' 2 לתקנות התעבורה הנ"ל.

לגבי אמצעי התיקון השני מסבירה המשיבה כי מכיוון שחלפו שלוש שנים מיום שליחת ההודעה (בחודש ינואר 2004) ועד לביצוע אמצעי התיקון, הרי שעל פי תקנה 547(ד) לתקנות, המשיכו הנקודות להיצבר. במהלך שלוש שנים אלה צבר המערער עוד 26 נקודות בגין עבירות תעבורה שונות שביצע. בשל כך, אמצעי התיקון שנקבע למערער – שהתאים למצב שבו היו רשומות לחובתו 14 נקודות – לא התאים עוד למצב שבו היה רשומות למערער 40 נקודות, ועל כן אין די באמצעי התיקון שביצע המערער כדי לענות על דרישת תקנה 549(ג) לתקנות, המורה כדלקמן:

נהג שלחובתו נרשמו בתקופת הצבירה 36 נקודות או יותר, ייפסל מהחזיק ברישיון נהיגה למשך 3 חודשים, ורישיונו יחודש לאחר שיעמוד בבחינה העיונית, לפי תקנה 205.

המשיבה מסכמת טענותיה ואומרת כי נוכח העובדה, שבפועל, אין באמצעי התיקון שביצע המערער כדי להביא למחיקת הנקודות, כמוסבר לעיל, הרי שלא נפל פגם כלשהו בהחלטת המשיבה, המחייב התערבות בית המשפט.

לשם השלמת התמונה נעיר כי המערער מעלה טענות נוספות במישור החוקתי, בין היתר לגבי חופש התנועה ואף טוען כי זכותו של המחזיק ברישיון נהיגה מהווה, לשיטתו, כמעט זכות יסוד.

8.

לאחר עיון ושמיעת טיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות, מן הטעם שלא נפל פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, שדחה את העתירה המנהלית כנגד החלטת המשיבה.

למעלה מן הצורך, וכדי להפיס את דעתו של המערער, נוסיף ונעיר:

(א)

אף אם נניח שהמערער אכן ביצע את אמצעי התיקון הראשון (בניגוד לקביעת בית המשפט הנכבד קמא לפיה האישור שהציג המערער בהקשר זה איננו אותנטי בעיניו), הרי שמקובלת עלינו טענת המשיבה כי אמצעי תיקון זה שביצע המערער איננו מתייחס לנקודות שנצברו בשנת 2003, אלא לנקודות שנצברו קודם לכן, ועל כן אין הוא מוחק את הנקודות שנצברו לחובתו מחודש פברואר 2003 ואילך.

(ב)

משלא ביצע המערער את אמצעי התיקון שנדרש ממנו בהודעה מחודש ינואר 2004, הרי שבדין הוסיפה המשיבה לצבור את הנקודות לחובתו, בהתאם לאמור בתקנה 547(ב) ו-(ג) לתקנות, הקובעות כדלקמן:

(ב)

נקודות שחויב בהן נהג לפי תקנה 544, יעמדו בתוקפן במשך שנתיים מיום ביצוע העבירה (להלן – תקופת הצבירה), ומועד רישומן לא יובא בחשבון לענין חישוב תקופת הצבירה.

(ג)

הצטברו לחובתו של נהג בתקופת הצבירה 22 נקודות או יותר, תוארך תקופת הצבירה שלו בשנתיים, ותעמוד על 4 שנים.

באשר לטענת המערער כי לא היה חייב לבצע, לשיטתו, את אמצעי התיקון שהוטל עליו בהודעה מחודש ינואר 2004, הרי שאם סבר שההחלטה לגבי אמצעי התיקון שהושת עליו – בטעות יסודה, היה עליו לפעול (כפי שאכן עשה, כאשר נמסרה לו הודעה על פסילת רישיונו) על פי תקנה 551(ב) לתקנות, המורה כדלקמן:

נהג שהוטלו עליו אמצעי תיקון לפי תקנה 549(ג) או (ד), רשאי לפנות בכתב לרשות הרישוי בתוך 30 ימים מיום המצאת ההודעה לפי תקנה 550 בבקשה להשמיע את טענותיו; פנה נהג כאמור – יידחה ביצוע אמצעי התיקון ב-45 ימים, שבמהלכם יישמעו טענותיו של הנהג.

(ג)

מי שקיבל הודעה על אמצעי תיקון (כמו המערער כאן, שקיבל הודעה כאמור בינואר 2004) ולא נענה לה בתוך שנה – אין הוא יכול להסתמך על ביצוע אמצעי התיקון האמור שנעשה באיחור מאיין (במקרה שלנו – בנובמבר 2007). דבר זה נלמד מהוראות תקנה 551(ב) לתקנות הנ"ל (המאפשרת לרשות הרישוי לנקוט במקרה כזה אפילו באמצעים קיצוניים יותר כמו התליית רישיון), בצירוף סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, החלה על העניין מכוח סעיף 61(ג) לחוק האמור.

(ד)

באשר לטענת השיהוי בהגשת העתירה, נראה כי זו איננה רלוונטית כאן, שכן בית המשפט הנכבד קמא ציין במפורש כי איננו דוחה את העתירה בשל השיהוי, אלא מן הטעם המהותי כי ההחלטה ניתנה כדין ובהתאם לתקנות.

9.

נוכח כל האמור לעיל – אציע לחברי לדחות את הערעור.

ש ו פ ט

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט איפוא לדחות את הערעור כאמור בחוות דעתו של השופט ח' מלצר.