עע"מ 4596/19 ד"ר מיכל דחוח הלוי - מטרה רמת אליהו שלנו נ. הוועדה המחוזית

השופט מ' מזוז:

1.

ערעור זה מכוון נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' מרוז מיום 8.5.2019

בעת"מ 53323-07-17, אשר דחה את עתירת המערערת נגד החלטות שונות של מוסדות התכנון (המשיבות 3-1).

2.

ברקע הדברים תכנית המתאר רצ/17/23/1 (להלן: תכנית המתאר ), שפורסמה למתן תוקף ביום 7.1.2014, אשר נועדה להתחדשות עירונית (פינוי בינוי) במתחם רחוב פוזננסקי בראשון לציון.

ביום 6.10.2016 אושרה התכנית רצ/מק/1/17/23/1, שהיא תכנית מתאר מקומית עם הוראות של תכנית מפורטת (להלן: התכנית המפורטת ). תכנית זו מתייחסת לאותו מתחם וכוללת שינויים שונים והוראות לביצוע תכנית המתאר.

3.

חמישה חודשים לאחר החלטת האישור של התכנית המפורטת, וסמוך לפני מועד פרסומה למתן תוקף ברשומות, הגיש "מטה רמת אליהו שלנו", באמצעות המערערת כנציגתו, בקשה לוועדת הערר (המשיבה 2) למתן ארכה להגשת ערר בגין דחיית ההתנגדויות שהגיש לתכנית המפורטת. ועדת הערר נעתרה לבקשת ההארכה ביום 5.4.2017, יום קודם למועד פרסום התכנית למתן תוקף ברשומות.

הערר הוגש וביום 3.7.2017 החליטה ועדת הערר על דחיית הערר על הסף בהעדר סמכות לדון בו לאחר שהתכנית המפורטת כבר פורסמה למתן תוקף. עם זאת, "לפנים משורת הדין" נזקקה ועדת הערר לערר לגופו ודחתה את הטענות שהועלו בו לגופן, תוך שצוין כי מרבית הטענות מכוונות למעשה נגד תכנית המתאר שאושרה כשלוש וחצי שנים קודם לכן ולא נגד התכנית המפורטת.

4.

ביום 24.7.2017 הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, העתירה מושא הערעור על ידי "מטה רמת אליהו שלנו", המשמש לטענתו כנציג ועד השכונה. ביום 17.12.2017 הוגשה בהתאם להחלטת בית המשפט עתירה מתוקנת בה העותרת היא המערערת דנן ולא "המטה" או ועד השכונה, וזאת לאחר

שבמהלך דיון מקדמי בעתירה התברר כי המטה וועד השכונה אינם ישות משפטית. יצוין כבר כאן כי רק ביום 13.2.2018, קרוב לשבעה חודשים לאחר הגשת העתירה, הגישה המערערת בקשה למתן סעד זמני לעיכוב מתן היתרי בניה מכוחן של תכנית המתאר והתכנית המפורטת. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. המערערת הגישה בקשה לרשות ערעור שלבסוף נמחקה (בר"מ 2591/18).

5.

ביום 28.5.2019 דחה בית המשפט קמא את העתירה. בפסק דינו המפורט קבע בית המשפט בין היתר כי טענות המערערת המכוונות כלפי תכנית המתאר לוקות בשיהוי ניכר (למעלה משלוש שנים), וכי "עניין לנו במעשה עשוי ", ולמעלה מן הדרוש צוין, כי המערערת גם לא השכילה להצביע על פגם בתכנית המתאר המצדיק התערבותו של בית המשפט . אשר לתכנית המפורטת, בית המשפט קבע כי אכן נפל פגם בכך שהתכנית פורסמה למתן תוקף לפני תום המועד להגשת ערר לפי הארכת המועד שניתנה, ואולם בית המשפט סבר כי פגם זה אינו מצדיק את ביטול התכנית, זאת בין היתר משום שהתכנית הפכה ל"מעשה עשוי", לאחר שלא אצה הדרך למערערת, אשר הגישה כאמור את בקשתה למתן צו ביניים למניעת הוצאת היתרי הבניה מכוח התכנית המפורטת רק בחלוף למעלה מחצי שנה לאחר הגשת העתירה, ובשל כך נדחתה בקשתה, ובינתיים יזם התכנית התקדם ביישומה. אשר להחלטת ועדת הערר לדחות את ערר המערערת על הסף צוין כי ועדת הערר הסתמכה על שנקבע לענין זה בפסק הדין בעת"מ 33219-11-09 און אורי נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב

(22.7.2012), וכי מכל מקום ועדת הערר דנה גם בטענות המערערת לגופו של ענין ובית המשפט מצא את קביעות ועדת הערר כ"מעוגנות ומנומקות כדבעי". לבסוף התייחס בית המשפט בקצרה לטענת המערערת תכנית המתאר אינה עוד בתוקף לאור סעיף 30 לתקנון התכנית הקובע כי אם לא ניתנו היתרי בניה מכוחה של התכנית "תוך 5 שנים מיום מתן תוקף לתכנית ופרסומה כחוק", אזי "תהא התכנית בטלה". בית המשפט קיבל לענין זה את טענת המשיבות כי מדובר במועד משוער בלבד, כאמור בסעיף 84 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולא במועד מחייב.

6.

בערעורה לפנינו חזרה המערערת על טענותיה שהועלו בעתירתה לפני בית המשפט קמא ולפני ועדת הערר, תוך מתן דגש לטענתה כי תכנית המתאר אינה עוד בתוקף לאור אי עמידה בהוראות סעיף 30 לתקנון התכנית כאמור.

בסיכומי טענותיהם התייחסו המשיבים לטענות המערערת, כאשר לענין הטענה בדבר פקיעת תוקף תכנית המתאר נטען כי אף אם מדובר בהוראה מחייבת, המועד לביצוע התכנית שנקבע בתכנית המתאר הוארך במסגרת התכנית המפורטת, שם נקבע כי היא תמומש בתוך 5 שנים מיום אישורה, היינו עד 5.4.2022, וכי מכל מקום בפועל ניתן היתר בניה מכוח תכנית המתאר בטרם חלפו חמש שנים מיום מתן תוקף לתכנית ופרסומה כחוק. כן נטען על ידי המשיבים כי המערערת נעדרת מעמד חוקי לתקוף את התכנית באשר היא אינה עונה להגדרת מי שרשאי להתנגד לתכנית הנדונה, והיא נעדרת כל זיקה לפרויקט ואינה מייצגת גם כל אדם בעל מעמד או זיקה לפרויקט.

7.

בדיון לפנינו חזרו המערערת, שייצגה את עצמה, ובאי כוח המשיבים על עיקרי האמור בסיכומי טענותיהם שבכתב.

8.

לאחר שעיינו בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי, כמו גם בסיכומי טענות הצדדים, ולאחר ששמענו טיעון מפורט בעל פה, לא מצאנו כל עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, ועל כן החלטנו לדחות את הערעור בגדר סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 . ואוסיף אך הערות אחדות בתמצית.

9.

ראשית , טענות המערערת, ברובן, עוסקות בהכרעות תכנוניות של מוסדות התכנון השונים (משיבות 3-1), וכפי שנפסק שוב ושוב -

"כלל נקוט הוא בידינו כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות " ( עע"מ 2418/05

מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים , פסקה 9 (24.11.2005)).

(וראו עוד מבין רבים: בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה , פ"ד נח(6) 673 (2004); בג"ץ 1166/07

וייסנר נ' הוועדה לתכנון ולבניה לתשתיות לאומיות

(4.2.2008); עע"מ 9057/09

איגנר נ' השמורה בע"מ , פסקה 20 (20.10.2010);בג"ץ 6942/15 בן משה נ' הוועדה הארצית לתשתיות לאומיות (20.11.2016); ( ע"א 8626/06

פורמה נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשייה , פסקה 5 (3.4.2008); בג"ץ 8077/14

עיריית יוקנעם נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה

(22.12.2015)).

10.

שנית , אנו נוטים לקבל את טענת המשיבות באשר להיעדר מעמד חוקי של המערערת לתקוף את תכנית המתאר או את התכנית המפורטת באשר היא אינה תושבת מתחם הקרקע עליו חלות התכניות, ולא הוכח כי התכניות פוגעות בזכות או אינטרס של המערערת, או כי היא מייצגת אדם בעל זיקה כזו . ולמעשה המערערת עצמה לא טענה למעמד אישי אלא הגדירה עצמה כ"עותרת ציבורית". עם זאת, משניתן לעותרת יומה על ידי בית המשפט קמא לא ראינו לדחות את הערעור מטעם זה.

11.

שלישית , בדרך כלל הוראה בתכנית בדבר המועד לביצועה לפי סעיף 84 לחוק התכנון והבנייה יש לראותה כ"הוראה מנחה" ( directory ) , שאי עמידה בה אינה גוררת תוצאה באשר לתוקפה של התכנית (בג"ץ 43/79

גולדנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב , פ"ד לג(3) 122 (1979); בג"ץ 1636/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז תל-אביב , פ"ד מז(5) 573 (1993)). עם זאת, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, איני סבור כי הוראת סעיף 30 לתקנון תכנית המתאר דנן היא בגדר קביעת "מועד משוער" לביצוע התכנית במובן סעיף 84 לחוק התכנון והבניה, אלא מדובר בהוראת פקיעה מפורשת בחלוף המועד שנקבע. ואולם, במקרה דנן נמצא כי בפועל אכן ניתן היתר בניה מכוח התכנית ביום 26.12.2018, בטרם חלוף חמש שנים מיום פרסום התכנית למתן תוקף (מוצג 5 למוצגי המשיבה 4), ובכך נתמלאה דרישת הוראת סעיף 30 לתקנון התכנית.

12.

לבסוף , בית המשפט קמא ייחס - בצדק רב - משקל משמעותי לכך שנוצר מצב של "מעשה עשוי", לו תרמה המערערת בכך שלא פנתה במועד לקבלת סעד זמני במסגרת העתירה שהגישה, כמצוין כבר לעיל, וגם כאשר בית משפט זה נענה לבקשתה למתן סעד זמני אשר הותנה בהפקדת ערבות בנקאית בסך של 75,000 ₪, המערערת לא הפקידה את הערבות והצו פקע (החלטת השופט נ' הנדל מיום 23.9.2019). כעולה מהחומר שלפנינו, הפרויקט מתנהל מזה שנים לא מעטות, חלק מהמבנים כבר נהרסו, ולדיירים ניתנו פתרונות דיור, ועצירת הפרויקט בשלב זה כרוכה בנזקים כבדים לכל הנוגעים בדבר, וזאת כאשר למערערת עצמה אין כאמור כל זיקה לפרויקט מושא התכניות והיא גם אינה מייצגת ולו דייר אחד בפרויקט.

13.

סוף דבר: הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבים 2-1 בסך 3,500 ₪, ובהוצאות כל אחד מהמשיבים 5-3 בסך 3,500 ₪ (סך הכל 14,000 ₪).