עע"מ 4616/10 שלמה שיטרית נ. עיריית בת ים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור – שהיא עצמה הוגשה באיחור ניכר כמפורט להלן.

ביום 15.6.2010 הגישו המבקשים ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו. בפסק-הדין נדחו טענות המבקשים הסובבות סביב חוב-ארנונה. פסק-הדין ניתן בתאריך 25.4.2010 והומצא למבקשים – כך לפי האמור בפתח הודעת-הערעור – בתאריך 6.5.2010. לפי הוראת תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"ה-2000 (להלן: תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים ), המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים הוא 30 ימים. משכך, היה על המבקשים להגיש את ערעורם עד ליום 7.6.2010. חרף זאת הם הגישו את הערעור ביום 15.6.2010, קרי: באיחור של שמונה ימים, וזאת מבלי שצירפו בקשה להארכת מועד.

על אף האיחור, מזכירות בית המשפט פתחה תיק-ערעור. המשיבה מצדה הגישה בקשה למחיקת הערעור על-הסף בשל איחור בהגשתו. כמו-כן הגישה בקשות בעניין היקף הערעור ונספחיו. ביום 20.7.2010 הוריתי כי המערערים יגישו תגובתם לטענות בעניין מועד הגשת הערעור, היקפו ונספחיו. ביום 25.7.2010 הוגשה "בקשה דחופה להארכת מועד להגשת הערעור". המשיבה הגיבה לבקשה זו והמבקשים הגישו תגובה מטעמם. יצוין כי תגובות אלה הוגשו מבלי שניתנה החלטה של בית המשפט המורה על הגשתן, אולם בנסיבות העניין אדרש לגוף הדברים לאור כתבי הטענות המונחים לפניי.

אציין, כי המבקשים מפנים להוראות שונות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תקנות 524, 526, 528), וכן מלינים הם על המשיבה שנתלית בטענות של פרוצדורה. אולם השאלה הצריכה תשובה כאן היא אחת: האם הציגו המבקשים "טעמים מיוחדים" לאיחור, כנדרש לפי תקנה 38 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים. קראתי בעיון את הבקשה והתקשיתי למצוא ולוּ ניסיון של-ממש לבסס טעם כזה. כך, למשל, המבקשים טוענים כי יש ליתן לבעל-דין הזדמנות להשמיע את דברו בבית המשפט, אולם ברי כי הזדמנות זו אינה ניתנת מניה וביה לבעל-דין שאינו מקיים את הוראות סדרי הדין ואינו מקפיד על המועדים (או לחלופין, מציג טעם מספק להאריך את המועד הנקוב בדין). המבקשים טוענים כי למשיבה לא ייגרם כל נזק אם תתקבל הבקשה להארכת מועד, אולם בכך מבטלים הם את אינטרס ההסתמכות של בעל-הדין שכנגד על סופיות ההליך, ואת ציפייתו שלא להיות מוטרד בהליך ערעורי לאחר חלוף המועד להגשתו. המבקשים טוענים כי "איחורם נבע ממכלול דברים אירועים נסיבתיים שבכללותם הוגש ערעורם באיחור ובשוגג לא צורפה לו הבקשה לאורכה". אולם טענה זו כללית היא ולאקונית; אין בה כדי להסביר, ברחל בתך הקטנה כנדרש, מדוע לא הוגש ההליך במועד, ולמצער, מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך העיקרי. הדברים נכונים גם ביחס לציון מצבה הרפואי של בתם של המבקשים. ודוק: המבקשים מיוצגים על-ידי עורכת-דין. לא למותר להזכיר כי גם כשהוגש ההליך הערעורי, לא נתלוותה לו בקשה להארכת מועד – לדברי המבקשים הדבר נובע משגגה. לבסוף אציין כי עיינתי גם בערעור גופו ובפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך גבוהים במידה המצדיקה להאריך את המועד חרף היעדרה של הצדקה ראויה לאיחור.

הבקשה להארכת מועד נדחית, לפיכך. כיוון שהליך זה הוגש באיחור דינו להימחק מן המרשם, וכך אני מורה. בנסיבות העניין אני מחייב את המבקשים בתשלום שכר-טרחת עורכת-הדין של המשיבה בסכום של 1,500 ₪.