עע"מ 4661/07 א.ש.א. ניהול מסעדות בע"מ נ. ועד תושבי עין כרם

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ובו נתקבלה עתירת המשיב 1 כנגד החלטות הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (המשיבה 3) וועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ירושלים (המשיבה 2).

באותן ההחלטות אישרה הועדה המקומית את בקשת המבקשת למתן היתר לשימוש חורג, במסעדה, במבנה השכור על ידי המבקשת ברחוב המעיין בשכונת עין כרם בירושלים.

המשיב 1 (ועד תושבי עין כרם) ערר על ההחלטה לועדת הערר, ובהחלטת הועדה נדחה הערר תוך קביעת מספר הגבלות ותנאים לעניין שעות ההפעלה ודרך השימוש בגג המבנה.

בית המשפט קמא קיבל את העתירה משני נימוקים. האחד, כי על פי תנאי התוכנית המופקדת לעניין המבנה, לא ניתן להשתמש בגג המבנה לצורך מסעדה. לכן, על פי הוראות סעיף 97(ב) לחוק התכנון והבניה, הסמכות לדון בבקשת ההיתר החורג הינה לועדת המשנה של הועדה המחוזית והערר על החלטתה הינו בסמכות הועדה המחוזית. מכאן, כי הדיון וההחלטות בועדה המקומית ובועדת הערר נעשו שלא כדין ושלא בסמכות.

הנימוק השני הינו בכך, שעל פי קביעת בית המשפט קמא לא היו בפני הועדה המקומית וועדת הערר מכלול הנתונים הצריכים לדיון בבקשות ובערר שבפניהם, ובעיקר בתחומי השלכות התעבורה ומצוקת החניה שתיוודע לשימוש בגג המבנה כמסעדה, בנוסף לשטח המסעדה שבתוך המבנה. פגם זה, כך קבע בית המשפט קמא, יש גם בו להביא לבטלות ההחלטות, וזאת אפילו לא היתה מתעוררת סוגית הסמכות.

2.

המבקשת הגישה ערעור לבית משפט זה כנגד פסק הדין, ובמקביל לו הגישה בקשתה זו לעיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור. בנימוקי הערעור המרובים משיגה המערערת על פסק הדין קמא, הן בקביעתו לעניין העדר הסמכות של הועדה המקומית וועדת הערר והן לעניין הנתונים שהובאו או לא הובאו בפני הועדה קודם למתן החלטותיה. המבקשת טוענת כי סיכויי ערעורה טובים, כי בהסתמך על החלטות הועדה המקומית וועדת הערר השקיעה סכומים רבים במבנה המסעדה, ועל כן ביטול היתר השימוש החורג (בגג המבנה) יגרום לה הפסדים ניכרים.

3.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיב 1 (ועד התושבים), איני מוצא מקום להיעתר לבקשה. הנזקים להם טוענת המבקשת, אם לא יעוכב פסק הדין ותזכה בסופו של דבר בערעור, הינם בהיקף מספר הסועדים במסעדה בתקופת הביניים. ביתר פירוט, האם תכלול המסעדה רק את השטח שבתוך המבנה או גם את 50 המקומות הנוספים שהותרו לשם כך על גג המבנה במסגרת היתר השימוש החורג שבוטל בפסק הדין קמא.

אין המדובר בנזק שאינו בר תיקון, אלא לכל היותר בצמצום זמני של היקף פעילות המסעדה בתקופה שעד למתן פסק הדין בערעור (אם תזכה בו המבקשת). אין זה מסוג הנזקים המצדיקים כשלעצמם עיכוב ביצועו של פסק דין בכלל ושל פסק דין בעתירה מנהלית הקובע פסלות החלטות הרשויות בפרט. ובענייננו, פסק דין בעתירה מינהלית, לפיו היתר השימוש החורג אינו כדין ונעדר סמכות.

עיון בנימוקי הערעור המפורטים אינו מעלה על פניו טעויות בפסק הדין קמא ברמה המסווגת ערעור זה כערעור שסיכויי קבלתו גבוהים במיוחד. באיזון שבין טענות הערעור מחד גיסא, לבין "הנזק" שבעטיו מתבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין, איני מוצא כמפורט הצדקה להיענות לבקשה – ועל כן הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה 1 הוצאות הבקשה בסכום של 5,000 ש"ח.