עע"מ 471/08 רמי סלימי נ. עיריית תלאביב

זוהי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת א' קובו), לפיו נדחתה עתירת המבקש להפסיק את הליכי גבייתם של חובות ארנונה נגדו ולתיקון רישומו כמחזיק בנכס נשוא החובות.

1.

המבקש רשום בספרי המשיבה כמחזיק בנכס ברחוב זבולון 12 בתל-אביב-יפו (להלן: הנכס ). בחודש יולי 1997 בוטלה הוראת הקבע לתשלום הארנונה עבור הנכס והחלו להצטבר חובות בגינם נפתחו הליכי גבייה נגד המבקש. בחודש אוגוסט 2006 ניתנה למבקש הודעה על מכירת בית מגוריו במסגרת הליכי הגבייה ובחודש אפריל 2007 עוקלו מיטלטלין מביתו. בחודש מאי 2007 עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בטענה כי החל מחודש יוני 1998 המחזיקה בנכס הינה אמו, ועל כן אינו חייב בתשלום חובות הארנונה של הנכס מאז חודש יוני 1998 ועד נובמבר 2003.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, הן מחמת השיהוי שבהגשתה והן לגופם של דברים. אשר לשיהוי, בית המשפט קבע כי על אף שהמבקש ידע אודות ההליכים המתנהלים נגדו ואודות רישומו כמחזיק בנכס הוא לא פעל להסדרת התשלום או לשינוי הרישום באופן מיידי ואף לא העלה את הטענה כי אינו מחזיק בנכס כאשר פנתה אליו המשיבה בבקשות לתשלום החוב. בית המשפט הוסיף כי העתירה הוגשה כשנתיים לאחר שנדחתה בקשת המבקש לתיקון רטרואקטיבי של רישום המחזיק בנכס ודינה להידחות מטעם זה. לגופם של דברים, קבע בית המשפט כי יש לראות במסמך כתוב אשר נחתם על-ידי המבקש בשנת 2002 ובו הוא התחייב בהתחייבות אישית לשלם 4,000 ₪ מדי חודש בגין חובות ארנונה (להלן: כתב ההתחייבות ), משום הודאת בעל דין המונעת ממנו להעלות את טענותיו נגד חיובו בארנונה. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט כי המבקש לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו על-ידי בית המשפט להגיע להסדר עם המשיבה לעניין תשלום החוב.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, ובד בבד הגיש בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, לפיו יוקפאו הליכי הגבייה שננקטו נגדו – היא הבקשה שלפניי.

3.

המבקש טוען כי יש להקפיא את הליכי הגבייה שננקטים נגדו עד להכרעה בערעור, מאחר שסיכויי הערעור על פסק הדין הינם גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו. לעניין סיכויי הערעור טוען המבקש כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע, בניגוד למסמכים שהיו בפניו, כי הוא לא פעל כיאות לשינוי רישום המחזיק בנכס וכאשר קבע כי המשיבה לא הייתה מודעת לזהות המחזיק. כך למשל, טוען המבקש כי יש לראות את המשיבה כמי שידעה על זהות המחזיק בפועל, וזאת לאור העובדה כי בסמוך למועד בו, לטענתו, הודיע על שינוי המחזיק בנכס, החלו חשבונות הארנונה להיות ממוענים לאמו. כמו כן, טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר נתן משקל מכריע לכתב ההתחייבות, אשר לטענתו כלל לא נחתם על-ידו ואינו מהווה מסמך רשמי של המשיבה. עוד מוסיף המבקש כי לא היה מיוצג במסגרת ההליכים בפני בית המשפט קמא ועל כן לא עלה בידו להציג את טענותיו ואת המסמכים השונים שהיו ברשותו כיאות. אשר למאזן הנוחות, המבקש טוען כי בעוד שלמשיבה לא ייגרם כל נזק כתוצאה מהקפאת הליכי הגבייה, הרי שהמשך ההליכים עלול לגרום לו נזקים כבדים ובלתי-הפיכים.

4.

מנגד, טוענת המשיבה כי במקרה דנן לא מתקיימים התנאים המצדיקים מתן סעד זמני לתקופת הערעור. ראשית, טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור הינם קלושים, במיוחד לאור העובדה כי עיקר טענותיו של המבקש מופנות נגד ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט קמא וכי הלה לא הצביע על טעות שנפלה בפסק הדין ואשר מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. כך למשל, טוענת המשיבה כי בצדק קבע בית המשפט קמא כי חל שיהוי ניכר בהגשת העתירה וכי העותר לא הציג כל טעם לשיהוי זה. עוד טוענת המשיבה כי המבקש לא הודיע על שינוי בזהות המחזיק בנכס במסמך כתוב, כנדרש בסעיפים 326-325 לפקודת העיריות, ואף לא הציג כל ראיה לכך שהודעה כזו בוצעה על ידו. המשיבה מדגישה עוד כי חלק ניכר מהטענות שמעלה המבקש – כדוגמת הטענה כי כתב ההתחייבות לא נחתם על ידו - מועלות לראשונה במסגרת הבקשה למתן סעד זמני ועל כן אין לקבל אותן. כמו כן, מוסיפה המבקשת כי אין בעובדה שהמבקש לא היה מיוצג בערכאה הדיונית כדי לשנות את פני הדברים, שכן היה באפשרותו להסדיר את סוגיית הייצוג, אך הוא בחר שלא לעשות כן ואף לא העלה כל טענה בעניין בפני בית המשפט המחוזי. שנית, טוענת המשיבה כי המבקש לא הצליח להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן לא טען כי במידה וייגבה החוב לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו. לעניין זה, מדגישה המשיבה כי הינה רשות מקומית מהגדולות בישראל ומצבה הכלכלי איתן, כך שתוכל להשיב למבקש כספים שייגבו ממנו במידה ויתקבל הערעור.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, כלל הוא שעל מנת שיינתן סעד זמני לתקופת הערעור על המבקש סעד זה להראות כי סיכויי הערעור הינם טובים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו למשל: עע"מ 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל-אביב – יפו , פ"ד נו(2) 162, 167-166 (2001); עע"מ 6063/05 עיד נ' מועצה מקומית כפר קרע (לא פורסמה, 26.7.2005)). זאת, בפרט כאשר מדובר בפסק דין כספי, אשר ההנחה היא כי ביצועו אינו גורם לנזק בלתי-הפיך. על פני הדברים, דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן עיקר טענותיו של המבקש נוגע לממצאים עובדתיים אותם קבע בית המשפט קמא בהתבסס על מסמכים שהוצגו בפניו, אשר בהם, כידוע, לא תתערב ערכאת הערעור בנקל (ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל , פ"ד נב(2) 582 (1998)) . אמנם, המבקש לא היה מיוצג בהליך שהתנהל בפני הערכאה הדיונית, אך לא ברור מדוע בחר המבקש שלא להסדיר את ייצוגו, ומכל מקום בכך בלבד אין כדי לשנות את התרשמותי באשר לסיכויי הערעור. זאת, בהתחשב בכך שלא מצאתי, על פני הדברים, כי בטענות שמעלה המבקש לראשונה בבקשה שלפניי - בפרט אלו הנוגעות לשיהוי אשר נפל בהגשת העתירה ולכתב ההתחייבות - יש כדי לשנות באופן ממשי מהתמונה העובדתית אשר עמדה בפני בית המשפט קמא. עוד אוסיף, בשולי הדברים, כי לזכותה של המשיבה עומדת גם חזקת התקינות המנהלית, המקטינה אף היא את סיכויי הערעור (ראו למשל החלטתי מהעת האחרונה: עע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר (טרם פורסמה, 24.9.2007)).

כמו כן, לא מצאתי כי בחינת שיקולי מאזן הנוחות במקרה דנן מטה את הכף לטובת קבלת הבקשה. כידוע, במסגרת בחינת שיקולים אלה על בית המשפט לבחון את האפשרות שהמבקש יצליח להיפרע מן המשיבה במידה ויתקבל ערעורו, כמו גם את הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע פסק הדין והנזק שייגרם למשיבה כתוצאה מאי-ביצועו (ראו למשל: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (לא פורסמה, 1.12.2005)). אשר ליכולתו של המבקש להשיב לידיו את הכספים שייגבו ממנו אם יתקבל ערעורו, הרי שהמבקש לא העלה כל טענה לעניין זה, מה גם שהמשיבה הינה רשות מקומית כך שיש להניח שהמשיב יכול לגבות ממנה כספים במידה וערעורו יתקבל (ראו למשל: ע"א 322/98 חיפה כימיקלים דרום בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר (לא פורסמה, 4.3.1998)). בנוסף, אמנם יש להניח כי למבקש ייגרם נזק כלשהו כתוצאה מהמשך הליכי הגבייה, ואולם לא מצאתי כי נזק זה, כשלעצמו, מצדיק את קבלת הבקשה, וזאת גם בהתחשב בדברים שנאמרו לעיל לעניין סיכויי הערעור (לעניין היחס בין סיכויי הערעור לשיקולי מאזן הנוחות ראו למשל: ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה , פ"ד נח(2) 301, 306 (2003)).

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.