עע"מ 5066/20 רודיון נטוקין נ. לשכת עורכי הדין

השופט א' שטיין:

1.

נושאם של שלושת הערעורים שלפנינו חד הוא: המערערים מלינים על ניסוחן של כמה שאלות-ברירה אשר נשאלו בבחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין בישראל, שנערכה ביום 12.12.2019. לטענתם, שאלות אלו אינן מנוסחות כדבעי ואף מטעות את הנבחנים, וניסוחן הקלוקל אחראי לכישלונם. המערערים טוענים כי הינם זכאים לכך שציוניהם בבחינת ההסמכה הנ"ל ישונו באופן שיבטא את תיקון העיוות הנטען על ידיהם.

בכפוף להוספת תשובה נכונה אחת נוספת לאחת משאלות הבחינה, עתירת המערערים ביחס לשאלות שבמחלוקת הוכרעה לחובתם על ידי בית המשפט המחוזי ירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים

(השופטת ע' אבמן-מולר ) בפסק הדין אשר ניתן ביום 28.6.2020 בגדרי עת"מ 1848-03-20; ומכאן הערעורים.

2.

חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים או החוק ), שהוראותיו חלות "ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" (כאמור בסעיף 61(ב) לחוק), קובע כי "חוזה שלפיו יינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט" (ראו: סעיף 33 לחוק).

הוראות אלו של חוק החוזים פורשו כחלות על בחינות הסמכה למיניהן, ומשמען אינו אלא זה:

"אכן, סעיף זה אינו מונע ביקורת שיפוטית על-ידי בית-משפט זה על החלטות של רשות שהוסמכה על-פי חוק לתת ציון, תואר וכיוצא באלה. אולם סעיף זה נותן ביטוי לתפיסה בדבר התפקיד הראוי לבית-המשפט, שאינה מוגבלת לתחום של דיני החוזים, אלא יש לה מקום גם בתחום של דיני המינהל הציבורי. תפיסה זאת מובילה לצמצום הביקורת השיפוטית על החלטות של הוועדה הבוחנת – מי הצליח ומי נכשל בבחינת ההתמחות. בהתאם לכך, בהיעדר יסוד לומר כי שיקול-הדעת של הוועדה הבוחנת לוקה בפגם משפטי, לא נקבל על עצמנו לבדוק, לגבי כל שאלה ושאלה מן השאלות שהעותרים מציינים בעתירות, אם צדקה הוועדה הבוחנת כאשר קבעה כי התשובות שניתנו על-ידי העותרים שגויות."

ראו: בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי-הדין בישראל , פ"ד נג(1) 153, 167 (1999).

3.

בית משפט קמא עשה הרבה מעל הנדרש בבוחנו את תלונות המערערים ביחס לכל שאלה ושאלה ובנתחו את האפשרויות שמתוכן נדרשו המערערים לבחור בתשובה הנכונה. על יסוד בחינה מדוקדקת כאמור, הוא נתן פסק דין מפורט ומנומק היטב אשר דחה את טענות המערערים בכפוף להכרתו בנכונותה של תשובה אחת נוספת לאחת השאלות.

4.

בפסק דין זה לא נמצא שום פגם הקורא להתערבותנו כערכאת הערעור. לדידי, קיומה של זיקה רציונלית בין תוכן השאלה לתשובה אשר סומנה על ידי הבוחנים כנכונה, היא לבדה הצדיקה את דחיית העתירה מבלי להיכנס לעובי הקורה. כך מורה סעיף 33 לחוק החוזים, שכאמור חל בענייננו מכוחו של סעיף 61(ב) לחוק; וכך גם מורה לנו הלכה פסוקה, אשר נמצאת עמנו מקדמת דנא, ולפיה בית משפט לעניינים מינהליים איננו רשאי להתערב בתוכנן של בחינות הסמכה למיניהן ובציונים שניתנים לנבחנים אלא בהימצא פגמים קיצוניים, היורדים לשורש העניין, כדוגמת חריגה מסמכות, שרירות, זדון או חוסר סבירות קיצוני (ראו: עע"מ 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (3.12.2017)).

5.

לאחר שבדקתי ומצאתי כי בין השאלות והתשובות הנכונות בבחינה הנ"ל קיימת זיקה רציונלית, ואף למעלה מכך, לא נותר לי אלא לקבוע כי פסק הדין קמא לא נפגם בטעות שבחוק, כי אין מקום לדחות את ממצאיו וכי ממצאים אלו תומכים במסקנתו המשפטית.

6.

אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את שלושת הערעורים שלפנינו על יסוד האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובתקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כל אחד מהמערערים ישלם למשיבה 1, לשכת עורכי הדין בישראל, הוצאות בסך של 2,000 ₪.