עע"מ 5088/21 PAVLENKO VASYL נ. שר הפנים

ביום 2.6.2021, הורה בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ע' שחם ) בעת"ם 51842-01-21 על דחייתה על הסף של עתירת המבקש לקבל מעמד של עולה חדש מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות ). בבקשה שלפניי מבוקש סעד זמני שיורה על עיכובו של כל הליך להרחקת המבקש ממדינת ישראל עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש.

1.

המבקש הוא אזרח אוקראינה יליד 1999, אשר הגיע לישראל כתייר בשנת 2019. ביום 2.9.2019, המבקש הגיש בקשה לקבל מעמד עולה מכוח חוק השבות, בהיותו נכד של יהודי (להלן: הבקשה ). ביום 17.6.2020, דחתה ראש דסק זכאות ברשות האוכלוסין וההגירה את הבקשה מאחר שהמבקש אינו ממלא אחר תנאי הזכאות לפי חוק השבות, ונקבע כי עליו לצאת מהארץ תוך שלושים ימים. ביום 30.8.2020, נדחה ערר שהגיש המבקש על ההחלטה מיום 17.6.2020, על ידי מנהלת אגף אשרות ומעמד ונכתב, בין היתר, כי אין מקום לשנות מההחלטה שניתנה מאחר שהמבקש אינו ממלא אחר תנאי הזכאות לפי חוק השבות וכי עליו לצאת מהארץ תוך שלושים ימים ממועד קבלת ההחלטה בערר (להלן: ההחלטה בערר ).

2.

ביום 27.1.2021 , הגיש המבקש

עתירה מינהלית על ההחלטה בערר (להלן: העתירה ), ועמה בקשה למתן צו ביניים לאסור על הרחקתו של המבקש מישראל עד להכרעה בעתירה. הבקשה למתן צו ביניים נדחתה בהחלטה מיום 12.2.2021, והמבקש לא השיג על החלטה זו.

ביום 23.5.2021, במסגרת דיון בבקשת המשיב לסלק את עתירת המבקש על הסף, קבע בית המשפט כי המבקש עושה דין לעצמו מכיוון שהוא מפר במשך חודשים ארוכים את החלטת המשיב לצאת מישראל, אף שבקשתו לצו ביניים נדחתה. בשל האמור נקבע כי התנהלות המבקש, אשר אינו מקיים הוראה חוקית שניתנה לגביו, לאחר שבקשתו בעניין לבית המשפט נדחתה – מהווה זילות של ההליך השיפוטי.

בפסק הדין שניתן כאמור ביום 2.6.2021, חזר בית המשפט על הקביעה לפיה המבקש מתמיד בהפרת ההוראה שניתנה לו גם לאחר שניתנה החלטה שיפוטית המעמידה אותו על חוסר ניקיון הכפיים שבהתנהלותו. משכך, יש בסיס מוצק לבקשת המשיבים להורות על סילוק העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים. מסקנה זו מתחזקת, כך נקבע, נוכח השתהותו המשמעותית של המבקש בהגשת העתירה – כחמישה חודשים לאחר שניתנה ההחלטה בערר – לה לא ניתן הסבר מניח את הדעת. מעבר לנדרש צוין כי עולה ספק ממשי בשאלת בשלות ההליך לבירור ממצה של המחלוקות, משגם לאחר הגשת העתירה המבקש ביקש להגיש מסמכים חדשים. עוד צוין בפסק הדין כי בהחלטה מיום 23.5.2021, נדחתה בעיקרה בקשת המבקש להגשת המסמכים, תוך שהובהר כי לא הוסבר באופן משכנע מדוע לא הגיש את מרבית המסמכים קודם לכן, וכי דחיית הבקשה אינה מונעת מהמבקש להביא את המסמכים בפני המשיבים במסגרת בקשה חדשה.

3.

לטענת המבקש, פסק הדין שגוי בהיותו מבוסס על עובדות שאינן נכונות. לעמדתו שגה בית משפט קמא משקבע שהעתירה הוגשה בשיהוי וזאת בשל חשיבותן של הזכויות החוקתיות שעל הפרק, בהתעלם מהמגבלות שיצרה מגפת הקורונה, ומהעובדה שבאת כוחו של המבקש לא עבדה מרבית התקופה. לטענת המבקש, המשיבים דחו את הראיות המשמעותיות שהגיש והמוכיחות כי סבו היה יהודי, וזאת על סמך "ספק יהדות", כאשר הסירוב לבקשה התבסס רק על עדות סברה מוטעית של המבקש בשימוע שנערך לו, ושלטענתו אינה קבילה ואינה מוכיחה כי סבו של המבקש המיר את דתו. המבקש מציין כי המשיבים המציאו לראשונה את העתק פרוטוקול השימוע שנעשה לו ואת הצהרותיו רק בכתב התשובה שהוגש לעתירה. עוד נטען כי חלוף תקופה של שלושה חודשים וחצי מאז קבלת החלטת המשיבים ועד להגשת העתירה, כאשר במרבית התקופה היה סגר ומשרדי הממשלה לא עבדו – אינה פוגעת במשיבים. מנגד, דחיית העתירה על הסף בשל שיהוי ואי מתן צו ביניים פגעו בזכויות המבקש מבלי שניתנה לו אפשרות להשמיע טענותיו, ובמיוחד משסיכויי העתירה להתקבל גבוהים.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי סעד זמני בתקופת הערעור יינתן במקרים חריגים. על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח התקיימות התנאים המצטברים של סיכויים טובים לקבלת הערעור וכן ש'מאזן הנוחות' נוטה לטובתו, במובן זה שאם יזכה בערעור יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו. מדובר במקבילית כוחות, כאשר 'מאזן הנוחות' הוא אבן הבוחן המרכזית להכרעה בבקשה. במסגרת בחינת מאזן הנוחות נדרש בית המשפט גם לפגיעה באינטרס הציבורי (ראו, למשל: עע"ם 2738/19 תוסף קומפאונדס בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 10 וההפניות שם (7.7.2019)). מבלי לקבוע מסמרות, נראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים לכאורה , והדבר מתחזק לאור הקביעה בפסק הדין כי המבקש פועל בחוסר ניקיון כפיים בשל עשיית דין עצמית . מאזן הנוחות מטה את הכף במובהק אל עבר דחיית הבקשה, וזאת מאחר שהמבקש לא הצביע על נזק בלתי הפיך שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני . ככל שטענותיו תתקבלנה, המבקש יוכל לבקש לשוב לארץ (ראו, למשל: עע"ם 3816/11 Marcado

נ' משרד הפנים , פסקה 9 וההפניות שם (4.3.2012); עע"ם 3692/08 קדאלי נ' משרד הפנים , פסקה 4 וההפניות שם (14.5.2008) ("בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור למניעת הליכי הרחקה מן הארץ אינו בלתי הפיך, שכן אם יזכה המערער בערעורו יוכל לשוב לארץ")).

5.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.