עע"מ 8646/21 פלוני נ. רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ע' זינגר ) בעת"מ 55263-05-21 מיום 2.11.2021, בגדרו נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) לדחות את בקשת המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) לקבלת מעמד עולה בישראל לפי חוק השבות, התש"י-1950.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשת, ילידת אוזבקיסטן, בת לאם יהודייה (היא המבקשת 5) אשר קיבלה אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, הגישה בשנת 2018 בקשה לקבלת מעמד עולה לפי חוק השבות. המבקשת נדרשה למלא טופס "שאלון שינוי מעמד", בו ציינה כי היא ובני משפחתה משתייכים לדת המוסלמית, ואף בראיון שנערך לה הצהירה כי היא משתייכת לדת המוסלמית ומקיימת יחד עם בני משפחתה את מנהגי האסלאם. עוד ציינה כי היא ובן זוגה חוגגים את חגי האסלאם וכי הם "מאמינים באל המוסלמי אללה". על רקע האמור, בהחלטתו מיום 9.12.2019

דחתה המשיבה את בקשת המבקשת בקבעה כי היא המירה את דתה.

המבקשים הגישו ערר על החלטת המשיבה אשר נדחה בהחלטה מיום 16.12.2019.

3.

המבקשת הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד ההחלטה שניתנה בערר (להלן: העתירה הראשונה ), בה נטען כי המבקשת אמנם לא מקיימת אורח חיים יהודי, אך לצד זאת היא אף לא שומרת על המסורת המוסלמית. מכל מקום, כך נטען, המבקשת מעולם לא נקטה מעשה יזוּם של המרת דת. עוד נטען, כי בעת מילוי השאלון האמור הסתמכה המבקשת על דברי סבתהּ מצד אביה , אצלה התגוררה עד לעלייתה לישראל, אשר אמרה למבקשת כי היא משתייכת לדת המוסלמית. באשר לדבריה במסגרת הריאיון, צוין כי אלה נאמרו בשל הלחץ בו הייתה המבקשת נתונה; משום שחשה צורך לרצות את המראיין, ולנוכח לחצים שהפעיל עליה נציג מטעם ארגון נתיב, הוא המשיב 2, שאף הכתיב לה חלקים מן ההצהרה שעליה חתמה בתום הריאיון.

4.

בפסק דינו מיום 15.8.2020 קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת רשאית להגיש בקשה חדשה לקבלת מעמד עולה, וזאת לנוכח העובדה שהחלטת המשיבה לא כללה התייחסות כלשהי לטענות המבקשת ולהסברים השונים שהעלתה ביחס לאמירותיה בדבר השתייכותה לדת המוסלמית. בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקשת תהא רשאית לצרף לבקשה החדשה כל ראיה המצויה בידה, וכי על המשיבה לבחון פעם נוספת האם "העותרת [המבקשת] היא בת דת אחרת, בין אם משום שכלל לא המירה את דתה ובין אם המירה את דתה אך חזרה בה וכעת מבקשת הכרה ביהדותה". כן נקבע, כי ככל שתוגש בקשה חדשה בתוך 45 ימים, יתאפשר למבקשים 4-1 (המבקשת, בן זוגה וילדיה), להמשיך לשהות בישראל לפרק זמן של 5 חודשים נוספים, עד ליום 16.1.2021.

5.

בהמשך לכך, הגישה המבקשת בקשה חדשה לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, וזומנה לריאיון נוסף אצל המשיבה. במסגרת הריאיון הנוסף, חזרה בה המבקשת מאמירותיה הקודמות באשר להיותה מוסלמית המקיימת את מנהגי האסלאם. ביום 3.12.2020 דחתה המשיבה, בשנית, את בקשת המבקשת, בקבעה כי לנוכח הצהרותיה המפורשות על אודות שמירת מנהגי האסלאם, היה על המבקשת "להוכיח את דתה האפקטיבית". ואולם, כך נקבע, חרף טענותיה בדבר השגגות שנפלו בהצהרתה הקודמת, הרי שלא עלה בידי המבקשת להוכיח באופן פוזיטיבי את השתייכותה ליהדות.

ערר שהגישה המבקשת על ההחלטה האמורה נדחה ביום 27.4.2021, תוך שנקבע כי שינוי הגרסה באשר לדתה של המבקשת מהווה אך מקצה שיפורים המעיד על כך שהיא "המירה את דתה לאסלאם במודעות שלמה", וכי לא עלה בידיה להוכיח כי חזרה בה מהמרת דתה.

6.

על החלטה זו

הגישה המבקשת (ביחד עם יתר בני משפחתה) עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי במסגרתה שבה, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלתה בעתירה הראשונה. בכלל זה נטען, כי המבקשת לא ביצעה כל פעולה אקטיבית להמרת דתה; כי היא ובן זוגה לא נישאו בטקס דתי-מוסלמי; כי אינם מקיימים את מסורת האסלאם; וכי הם חוגגים את החגים היהודיים. עוד נטען, כי בקשתה הנוספת של המבקשת לקבלת מעמד לא נבחנה על ידי המשיבה בלב פתוח ובנפש חפצה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה הנוספת, בקבעו כי קיים קושי להתעלם מאמירותיה המפורשות של המבקשת במסגרת בקשתה הראשונה, בדבר השתייכותה לדת המוסלמית. עוד נקבע, כי היה על המבקשת לנצל את ההזדמנות שהוענקה לה במסגרת פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, ולצרף לבקשתה החדשה ראיות שיש בהן כדי להפריך את האמירות המתוארות, אך היא לא עשתה כן. בנסיבות אלה, כך נקבע, ולנוכח החשיבות שמייחסת הפסיקה לאמור בהצהרות הראשוניות הנלוות לבקשת המעמד, הרי שלא נפלה כל שגגה בהחלטת המשיבה ואין מקום להתערב בה. בית המשפט המחוזי הטעים עוד, כי על אף שדחיית העתירה תוביל לכך שהמבקשים 4-1 יידרשו לשוב לאוזבקיסטן בעוד שהוריה ואחיה של המבקשת נותרים בארץ, הרי שבנסיבות העניין לא די בכך כדי לשנות מן התוצאה, שהתקבלה לגופו של עניין. עם זאת, הובהר כי המבקשים 4-1 רשאים לפנות לכל אפיק אחר שלשיטתם עשוי לסייע להם לשוב בעתיד לישראל, ובכלל זה אף "הליך של חזרה לדת". אשר על כן, לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטת המשיבה לדחות את בקשת המבקשת כאמור, והורה למבקשים 4-1 לעזוב את ישראל לכל המאוחר עד ליום 19.12.2021.

הבקשה דנן

8.

המבקשים הגישו ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בד בבד עם הערעור, הוגשה הבקשה דנן למתן סעד זמני למניעת נקיטת הליכי אכיפה נגד המבקשים 4-1 לשם הרחקתם מישראל עד להכרעה בערעור דנן.

9.

בבקשתם טוענים המבקשים כי סיכויי ערעורם להתקבל טובים, שכן המשיבה התעלמה מן האמור בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, במובן זה שהסתמכה בדיוק על אותם ממצאים שעמדו בבסיס החלטתו הראשונה, וזאת תחת בחינת טענותיה החדשות של המבקשת בלב פתוח ובנפש חפצה. עוד נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים.

10.

בתגובתם לבקשה טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, בשים לב לכך שהטענות המועלות בגדרו מהוות, ברובן, חזרה על הטענות שהועלו על ידי המבקשים בבית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי המבקשים לא הצביעו על עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את החלטת המשיבה המבוססת על הצהרותיה המפורשות של המבקשת בדבר השתייכותה לדת המוסלמית. אשר למאזן הנוחות, נטען כי הרחקת המבקשים למדינת מוצאם לא תסב להם נזק בלתי הפיך, שכן הם יוכלו לשוב לישראל ככל שערעורם יתקבל. בהקשר זה מטעימים המשיבים, כי המבקשת הגיעה לישראל אך לפני כשנתיים עם בן זוגה ובנה, וזאת לאחר שנים רבות שבהן חיה באוזבקיסטן הרחק מהוריה.

11.

בהחלטתי מיום 16.12.2021 הוריתי על מתן צו ארעי למניעת הרחקתם של המבקשים 4-1 מתחומי מדינת ישראל עד להחלטה אחרת.

דיון והכרעה

12.

לאחר העיון בבקשה למתן סעד זמני ובתשובת המשיבים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

13.

לא אחת נפסק כי אין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין מושא הערעור, וכי על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים, אשר מתקיים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" – האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. עוד נקבע, כי יש להעניק משקל בכורה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו למשל: עע"מ 8588/21 נחום נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ , פסקה 7 (15.12.2021); עע"מ 8529/21 זייצ'וק נ' משרד הפנים , פסקה 9 (29.12.2021); ע"א 6037/21 שיבר נ' עו"ד אורן הראל , פסקה 10 (4.1.2022)).

14.

בענייננו, מאזן הנוחות מטה את הכף באופן מובהק לעבר דחיית הבקשה, שכן המבקשים כלל לא פרטו בבקשה מהו הנזק שצפוי להיגרם להם אם בקשתם תידחה. כל שציינו המבקשים בבקשתם בעניין זה הוא כי הם "ייחלו לאיחוד המשפחה בישראל, והמחשבה על פירוד הצדדים גורמת למצוקה קשה בקרב בני המשפחה". ואולם, צער הפרידה מבני המשפחה בישראל אינו יכול, כשלעצמו, להצדיק היענות לבקשה, בעיקר מאחר שככל שיתקבל ערעורם של המבקשים בסופו של דבר הרי שמדובר בפרידה זמנית בלבד. יתר על כן, לנוכח העובדה שהמבקשים התגוררו באוזבקיסטן משך שנים רבות טרם הגעתם לישראל, בעוד שהורי המבקשת עלו לישראל כבר בשנת 2006, קשה לומר כי החיים בנפרד מבני משפחתם צפויים להזיק למבקשים באופן ניכר, או כי זיקתם לאוזבקיסטן נחלשה באופן כה משמעותי (השוו למשל: עע"מ 2120/12 ברודניק נ' משרד הפנים , פסקה 7 (23.4.2012); עע"מ 2357/14 אסבוק נ' משרד הפנים , פסקה 7 (7.5.2014); עניין זייצ'וק , פסקה 11). מכל מקום, המבקשים לא הצביעו בבקשתם על כל זיקה מיוחדת לישראל או נזק נוסף משמעותי שייגרם למי מהם אם יורחקו מישראל למשך תקופת הערעור.

15.

בנסיבות אלה, ובשים לב לכלל שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה שלפיו, ככלל, לא תיחשב הרחקתו של אדם מישראל עד לבירור ערעורו כפעולה המסבה לו נזק בלתי הפיך, שכן במצב דברים רגיל אין מניעה מכך שישוב לישראל ככל שיזכה בערעורו (ראו למשל: עע"מ 6336/09 ריו נ' שר הפנים , פסקה 5 (23.8.2009); עע"ם 5613/14 פלונית נ' משרד הפנים , פסקה 21 (18.6.2015); עע"מ 4909/15 STEVEN

נ' שר הפנים , פסקה 16 (3.11.2015); עע"מ 4735/19 פלוני נ' משרד הפנים , פסקה 5 (21.7.2019); עע"מ 3342/20 נוביצקי נ' משרד הפנים , פסקה 9 (21.7.2020); עע"מ 5088/21 VASYL

נ' שר הפנים , פסקה 4 (26.7.2021); עניין ז'ייצ'וק , פסקה 10), הרי שלא ראיתי להיעתר לבקשה.

לצד האמור, על המשיבים לאפשר למבקשים להיות נוכחים בדיון שיתקיים בערעור .

16.

סוף דבר : הבקשה נדחית.

על מנת לאפשר למבקשים להיערך בהתאם, אני מורה כי לא יינקטו הליכי אכיפה לשם הרחקתם מישראל, עד ליום 15.2.2022.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.