עע"מ 519-24 עע"מ 519-24

1.בפני בקשה למתן סעד זמני בגדרו של ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"ם 9059-07-23, השופטת ל' ביבי) מיום 4.1.2024.

תמצית העובדות והליכים קודמים

2.המבקשים, כולם בני משפחה אחת, הם תושבי אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור). מאז שנת 2014 שבים המבקשים ופונים בבקשות והליכים שונים לוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה) כדי שיוכרו כמאוימים ויתאפשר להם להמשיך לשהות במדינת ישראל.

3.בתמצית יצוין כי בשנת 2014 פנה המבקש 1 (להלן: המבקש) לוועדת המאוימים לראשונה. עוד לפני שהתקבלה החלטה בעניינו הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה, והיא נדחתה ביום 21.4.2015 על הסף כעתירה מוקדמת (בג"ץ 607/15, השופט ע' פוגלמן, עמי ועם השופט מ' מזוז).

4.ביום 30.4.2015 הגיש המבקש עתירה נוספת לבית משפט זה בבקשה למניעת הרחקתו מישראל (בג"ץ 2996/15), ובו ביום ניתן צו ארעי נגד הרחקתו מישראל. ביום 5.5.2015 דחתה ועדת המאוימים את הבקשה שהגיש המבקש להכרה בו כמאוים. זאת, משהתברר כי המבקש עבר פעמים רבות לשטחי האזור, ולאחר שנקבע כי אין אינדיקציות לסכנת חיים הנשקפת לו שם. כבר בשלב זה יצוין כי בג"ץ 2996/15 נותר תלוי ועומד במשך כארבע שנים, שבמהלכן חזר המבקש והעלה טענות חדשות למאוימות, ובהתאם לכך עניינו נדון פעם אחר פעם על-ידי ועדת המאוימים. בסיכומו של דבר, עניינו של המבקש נדון בוועדה ארבע פעמים נוספות, ובכל אחת מהן נדחו טענותיו בדבר הסכנה שנשקפת לו בשל שיתוף הפעולה הנטען עם ישראל. ביום 31.1.2019 התקיים דיון בעתירה (בהרכב שכלל את השופט פוגלמן, עמי ועם השופט י' אלרון). לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, וההרכב עיין בהסכמה במעמד צד אחד בחומר חסוי, קיבל בא כוח העותר את המלצת בית המשפט והודיע כי אינו עומד על העתירה. בהתאם לכך הורה בית משפט זה כי הצו הארעי יפקע בחלוף 90 ימים ממועד מתן פסק הדין.

5.ביום 10.4.2019, בטרם חלף המועד לפקיעתו של הצו הארעי, פנו המבקשים לוועדה פעם נוספת, בגין אירועים חדשים שהחלו להתרחש לטענתם בחודש פברואר 2019. מבלי לפרט יצוין כי עובר לקבלת החלטתה של הוועדה הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי שלוש עתירות מנהליות, אשר נמחקו בנסיבות שונות (עת"ם 39783-04-19 ; עת"ם 41606-05-19; עת"ם 59847-12-19).

6.ביום 27.1.2022 דחתה ועדת המאוימים את הבקשה הנוספת, בקבעה כי אין מקום לשנות מהחלטותיה הקודמות של הוועדה בעניינם של המבקשים. על החלטה זו הגישו המבקשים עתירה מינהלית נוספת (עת"ם 15237-02-22). ביום 21.2.2022 הורה בית המשפט המחוזי כי עניינם של המבקשים יושב לדיון בפני ועדת המאוימים (השופטת הבכירה ר' ברקאי).

7.ביום 25.6.2023 דחתה ועדת המאוימים פעם נוספת את הבקשה שהגישו המבקשים להכרה בהם כמאוימים. החלטה זו היא העומדת בבסיסו של ההליך דנן. בהחלטה נקבע כי אין להוציא מכלל אפשרות שהמבקש אכן מבוקש ברשות הפלסטינית, וכי אף בני משפחה נוספים מתמודדים עם קשיים, אך כי אין חשש ממשי וקונקרטי לחייהם של המבקשים. כן הובהר כי מאז שנת 2014 לא השתנה המצב בעניינם. עוד צוין כי בין השנים 2022-2006 עבר המבקש פעמים רבות לשטחי האזור. בדומה לכך, צוין בהחלטה כי המבקשים 7-3 עברו אף הם במהלך השנים לשטחי האזור. בסיכומו של דבר נקבע כי למרות משך הזמן הרב שבו המבקשים שוהים בישראל אין מקום לשנות מהחלטותיה הקודמות של הוועדה.

8.ביום 4.7.2023 הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי כנגד החלטתה האמורה של ועדת המאוימים, ולצידה בקשה למתן צו ביניים אשר יאסור על הרחקתם מישראל עד להכרעה בה. בעתירה טענו המבקשים, בין היתר, כי עניינם לא נבדק כראוי. כמו כן, המבקשים העלו טענות ביחס לכך שבתקופה אשר בה התגוררו באזור סבלו מאלימות שכוונה כלפיהם וכלפי רכושם. מנגד, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר עילה וחשש לשימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, כך נטען, בשים לב לכך שהמבקשים חוזרים ופונים לוועדת המאוימים אף שאין בידם נתונים חדשים המצביעים על כך שהם מאוימים. כמו כן נטען כי דין העתירה להידחות לגופה, בשים לב לכך שלא נפל פגם בהחלטתה של הוועדה לגופם של דברים. המשיבים הדגישו כי הבקשה שהגישו המבקשים להכרה בהם כמאוימים נדונה בפני הוועדה שבע פעמים ונבחנה על-ידי כלל הגורמים המקצועיים, לרבות שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל. כן הובהר כי ההחלטה שבה נדחתה הבקשה הייתה מפורטת ומנומקת.

9.ביום 15.8.2023 הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו ארעי שימנע את הרחקתם של המבקשים מישראל עד למתן החלטה אחרת, אך כפי שצוין בפתח הדברים בהמשך דחה בית המשפט המחוזי את העתירה עצמה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים שבים ופונים לוועדת המאוימים בטענות חוזרות ונשנות אשר נבחנו פעם אחר פעם – ונדחו. כן ציין בית המשפט המחוזי כי גם הפעם לא הצליחו המבקשים להוכיח את טענותיהם בדבר היותם מאוימים. על כן, כך קבע בית המשפט המחוזי, אין עילה להתערבות בהחלטתה של ועדת המאוימים.

טענות הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע

10.ביום 16.1.2024 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה למתן סעד זמני, היא הבקשה שבפני. בבקשה נטען, בעיקרו של דבר, כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, בשים לב לפגיעה החמורה שצפויה להיגרם להם כתוצאה מהרחקתם מישראל. המבקשים הדגישו, כי ללא מתן הסעד המבוקש ייגרם להם נזק בלתי הפיך וערעורם יתייתר, ולפיכך מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

11.בערעור עצמו טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי שגה באשרו את דחיית בקשתם בוועדת המאוימים. לשיטתם, הם הציגו אינדיקציות קונקרטיות ומבוססות המצביעות על חשש לחייהם בשטחי האזור בשל חשד לשיתוף פעולה עם ישראל.

12.בו ביום הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על הרחקתם של המבקשים מישראל עד למתן החלטה אחרת, וכן על הגשת תגובה לבקשה.

13.בתגובתם מיום 10.3.2024 טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה. זאת, מאחר שלשיטתם לא מתקיימים המבחנים החלים על מתן סעד זמני בערעור. בהקשר זה מדגישים המשיבים כי סיכויי הערעור נמוכים, בשים לב לאמת המידה המצמצמת להתערבות בהחלטותיה של ועדת המאוימים, ונוכח פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי. באשר למאזן הנוחות טוענים המשיבים כי במהלך השנים שבהן המבקש טען למאוימות כלפיו, הוא נכנס לשטחי האזור כ-115 פעמים, ואף עבר פעמים רבות במעבר אלנבי. המשיבים מדגישים כי התנהלותו של המבקש מלמדת כי אף לשיטתו לא נשקף לו סיכון משהייה בשטחי האזור. עוד מדגישים המשיבים את האינטרס הציבורי במניעת הגשתן של בקשות סרק.

14.ביום 12.3.2024, אף-על-פי שלא ניתנה להם רשות לעשות כן, הגישו המבקשים תשובה לתגובה מטעם המשיבים, ובה טענו בעיקרו של דבר כי ישנם איומים חוזרים ונשנים על חייהם, כך שדחיית בקשתם עלולה לסכל את האפשרות לדון בערעור. מנגד, נטען כי מתן הסעד הזמני לא יגרום כל נזק. עוד טענו המבקשים כי המלחמה שהחלה ביום 7.10.2024 מהווה שינוי נסיבות קיצוני, אשר מעצים את החשש לחייהם. המבקשים לא התייחסו בהקשר זה לטענה כי המבקש, ואף חלק מהמבקשים האחרים, עברו במעבר אלנבי גם לאחר שפרצה המלחמה.

דיון והכרעה

15.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

16.כידוע, נקודת המוצא לענייננו היא כי השיקולים שיש להתחשב בהם בבקשה למתן סעד זמני בערעור הם סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות, שלו הוקנה מעמד בכורה (ראו: עע"ם 4196/19 פלוני נ' ועדת המאוימים, פסקה 8 (28.1.2020); עע"ם 1124/22 חמורי נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 18 (10.3.2022)). כאשר מדובר בהליך מינהלי לצורך בחינתו של מאזן הנוחות על בית המשפט לבחון גם את הפגיעה באינטרס הציבורי (ראו למשל: עע"ם 4607/16 Alstom Transport SA נ' נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים בע"מ, פסקה 19 (26.6.2016)).

17.בנסיבות העניין, ולאחר שנתתי את מרב המשקל לשיקולים של מאזן הנוחות, מצאתי כי אלו נוטים לעבר דחיית הבקשה. זאת, בעיקרו של דבר, בשים לב לכך שהמבקש חוזר ונכנס לשטחי האזור מיוזמתו. כמו כן, לא התרשמתי כי עלה בידם של המבקשים להצביע על נתונים חדשים ביחס למסוכנות הנשקפת להם לכאורה באופן שמצדיק מתן סעד זמני. הדברים אמורים מבלי להביע עמדה ביחס לסיכויי הערעור לגופו.

18.סוף דבר: הבקשה נדחית. הצו הארעי עליו הוריתי בהחלטתי מיום 16.1.2024 יישאר בתוקפו עד ליום 17.4.2024 על מנת לאפשר למבקשים שהות להתארגנות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.