עע"מ 526/13 TAY SING YU CANO נ. מדינת ישראל משרד הפנים רשות האוכלוסין הה

1.

המבקש, אזרח קולומביה, נכנס לישראל ביום 29.9.2005 באשרת תייר שתוקפה היה לשבוע ימים, והמשיך לשהות בישראל גם לאחר שזו פקעה. בשלהי חודש אוקטובר 2005, פנה המבקש לנציבות האו"ם לפליטים בבקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל, והתקיימו לו שני ראיונות (להלן בהתאמה: הריאיון הראשון ו הריאיון המקיף ) . לפי גרסת המבקש כפי שנמסרה לנציבות האו"ם בריאיון המקיף, בשנת 2000, כאשר היה סטודנט לטכנולוגיה כימית באוניברסיטה, פנו אליו שני אנשים שאינו מכיר וביקשו ממנו להכין מטענים על מנת לבצע פיגועים. הוא סירב, וכתוצאה מכך קיבל איומים באמצעות שיחות טלפון אנונימיות מעת לעת. בחודש ינואר 2001, בעת שיצא "ללקט צמחים" בפאתי העיר שבה התגורר, הוא נורה בחזהו על ידי שני אנשים שעקבו אחריו (להלן: תקרית הירי ) . ממועד תקרית הירי ועד שעזב לישראל, המשיך להתגורר בקולומביה, בעיר פריירה, ועבד בעבודות שונות.

2.

בחוות דעתה מיום 29.11.2007, מצאה נציבות האו"ם לפליטים כי עניינו של המבקש אינו נופל לגדר הקריטריונים המנויים באמנת הפליטים, ולכן המליצה לדחות את בקשתו למקלט מדיני (להלן: חוות הדעת הראשונה ) . הוועדה המייעצת לענייני פליטים אימצה את המלצת נציבות האו"ם בהליך מקוצר, וביום 30.1.2008 החליט מנהל מינהל האוכלוסין לדחות את בקשת המבקש לקבלת מקלט מדיני בישראל. ביום 19.9.2008 פנה המבקש לנציבות האו"ם לפליטים בבקשה לעיון מחדש בהחלטה לדחות את בקשת המקלט. נוכח העברת הסמכות לבחינת בקשות מקלט מנציבות האו"ם לפליטים, הועברה הבקשה לרשות האוכלוסין. בעקבות הפנייה, התקיים למבקש ריאיון ב יחידת הטיפול במבקשי מקלט ברשות האוכלוסין (להלן: יחידת ה- RSD ). בריאיון זה, מסר המבקש – בין היתר – כי הוא משתייך לקבוצה קומוניסטית בקולומביה.

3.

ביום 21.8.2011 הוחלט על מחיקתה על הסף של הבקשה לעיון מחדש, לפי סעיף 9(ב) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (להלן: הנוהל ), לאחר שנמצא כי היא אינה כוללת כל שינוי נסיבות או מידע חדש. בהחלטת יחידת ה- RSD

צוין כי לא נמצאו בפניית העותר פרטים מספקים על טיבם של האנשים שאיימו עליו לכאורה; כי לא ניתן הסבר מדוע הוסיף המבקש להתגורר בביתו בקולומביה שנים לאחר תקרית הירי, ועזב את מדינתו רק חצי שנה לאחר קבלת שיחת טלפון מאיימת. על אף דחיית הבקשה, המבקש לא עזב את ישראל כנדרש. ביום 29.11.2011, כשלושה חודשים לאחר המועד שבו היה אמור המבקש לעזוב את ישראל, הוא נעצר והובא לשימוע בפני ממונה ביקורת גבולות (להלן: השימוע ). במסגרת השימוע טען המבקש כי הוא נרדף בארצו על-ידי שני סטודנטים שלמדו עימו, על רקע סירובו להכין פצצות לשם ביצוע פיגועים. בעקבות השימוע, הוצאו נגד המבקש צו הרחקה וצו משמורת.

4.

ביום 3.12.2011 הגיש המבקש עתירה נגד ההחלטה לדחות את בקשתו למקלט, וההחלטה למחוק על הסף את בקשתו לעיון מחדש (להלן: העתירה ). במסגרת הדיון בעתירה, התברר כי המבקש פנה בשנית לנציבות האו"ם לפליטים, ובעקבות פנייה זו נערך לו ריאיון נוסף בנציבות ביום 12.1.2012 (להלן: הריאיון החדש ). על רקע התפתחות זו, שוחרר המבקש ממשמורת, ובהמשך ניתן לו – בהסכמת המשיב – רישיון ישיבה זמני מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ). בעקבות הריאיון הנוסף, ערכה נציבות האו"ם לפליטים חוות דעת חדשה מטעמה, שבה שינתה מעמדתה, והמליצה להעניק למבקש מקלט מדיני בישראל (להלן: חוות הדעת החדשה ) . בחוות הדעת החדשה צוין כי המבקש נמצא אמין; כי אוניברסיטאות בקולומביה אכן דיווחו על חדירה של קבוצות גרילה לשורותיהן; כי ניתן לראות בתקרית הירי כרדיפה על רקע השתייכות לקיבוץ חברתי (עילת רדיפה המנויה באמנת הפליטים) וכי אין למבקש חלופה של מגורים במקום אחר בקולומביה. יחידת ה- RSD , שחוות הדעת השנייה הועברה להתייחסותה, מצאה כי אין בה כדי לשנות מההחלטה למחוק על הסף את הבקשה לעיון מחדש. בין היתר, צוין כי ישנן סתירות רבות בין גרסאות המבקש בראיונות השונים שנערכו לו; כי המבקש לא פנה לקבל הגנה מרשויות המדינה בקולומביה, הגם שאינו טוען שהוא נרדף על-ידיהן; כי המבקש המשיך להתגורר בקולומביה שנים לאחר תקרית הירי. בהודעתה לבית המשפט, העירה המדינה כי מתעוררות תמיהות ביחס להתנהלות נציבות האו"ם לפליטים, שקיימה ריאיון נוסף עם המבקש והוציאה מתחת ידיה חוות דעת נוספת בעניינו ללא תיאום עם רשות האוכלוסין, וזאת בניגוד לכאורה להוראות הנוהל.

5.

בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ע' מודריק ) דחה את עתירת המבקש. בפסק דינו, ציין בית המשפט כי גם אם יניח שגרסת המבקש נכונה, אין מדובר בהתנכלות על רקע אחת מעילות הרדיפה המנויות באמנת הפליטים, אלא נרדפות שהיא "פלילית" במהותה. בצד האמור, צוינו הסתירות בגרסאות המבקש, ושהותו הארוכה בקולומביה (ארבע וחצי שנים) לאחר תקרית הירי. עוד צוין כי המציאות בקולומביה היא כזו שגורמי הממשל מסוגלים להעניק הגנה אישית ראויה וסבירה לאזרחי המדינה גם מפני התקפות טרור.

6.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. בערעור, נטען כי המבקש זכאי להגנה מכוח אמנת הפליטים בשל רדיפה על רקע דעה פוליטית מיוחסת והשתייכות לקיבוץ חברתי. המבקש חזר על גרסתו שלפיה בשנת 2000/1 הוא סירב לניסיונות שידול של אלמונים בתחומי הקמפוס שבו למד כימיה, "להתגייס" ולסייע בהכנת מטעני חבלה. ביום 25.1.2001, כך לפי הנטען, הוא נורה בדרכו למחקר לימודים בדרך למקום מבודד מחוץ לעיר. המבקש החל לקבל איומים אנונימיים על חייו עד שלבסוף עזב את קולומביה והגיע לישראל. ב"כ המבקש טוען כי מצבו הבריאותו של שולחו "רגיש ביותר", ואם יוחזר לקולומביה לא יזכה לטיפול הרפואי שלו הוא זקוק. המבקש טוען כי המשיב הסתמך על הראיונות שנערכו לו על-ידי נציבות האו"ם לפליטים, ולא ראה לראיינו בשנית ולהעניק לו הזדמנות ליישב בין הסתירות שעלו לכאורה בין גרסאותיו. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה לסעד זמני של עיכוב גירושו של המבקש מישראל עד להכרעה בערעור. המבקש טוען כי סיכויי הערעור גבוהים, נוכח סטיית בית המשפט קמא בעקרונות מנחים בדיני הפליטים. בצד האמור, נטען כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, על רקע הסכנה הנשקפת לחייו, לחירותו ולבריאותו.

7.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לדבריה, סיכויי הערעור נמוכים, שכן המבקש לא הראה טעם לעיין מחדש בהחלטה החלוטה שבה נדחתה בקשתו למקלט. הריאיון הנוסף שהתקיים למבקש בנציבות האו"ם לפליטים וחוות הדעת החדשה – שנערכו ללא הסכמת המשיבה – אינה יכולה להוות כשלעצמה עילה לעיון מחדש בבקשת מקלט שהוכרעה לפני 4 שנים. המשיבה מבהירה כי אין לנציבות האו"ם לפליטים סמכות מקבילה לבחינת בקשות מקלט. גם לגופם של דברים, נטען כי אין עילה להתערב בהחלטה, על רקע הסתירות הרבות שנמצאו בין גרסאות המשיב בראיונות השונים, והעובדה שהמבקש ממילא לא הוכיח כי הוא זכאי להגנה מכוח אמנת הפליטים. אשר למאזן הנוחות, נטען כי סיכויי הערעור משליכים במישרין גם על שיקול זה. זאת, שכן המבקש לא הרים את הנטל המוטל על מבקש מקלט מדיני, ולא הוכיח כי נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. המשיבה מוסיפה כי המבקש לא סיפק הסבר המניח את הדעת מדוע אינו יכול לשוב ולהתגורר בחלקים אחרים של קולומביה, הרחק מהמקום שבו סבל לכאורה מהתנכלות.

8.

כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, באופן שאם לא יינתן הסעד הזמני ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו: עע"ם 1832/09 פניסטרניה נ' מינהל האוכלוסין – משרד הפנים (29.3.2009). כלל המסגרת חל גם כאשר עסקינן בערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שעניינו דחיית בקשה למקלט מדיני. עם זאת יישומו של הכלל מחייב התאמה לאפיו של ההליך. כך, בהליך שבמוקדו ניצבות טענות לרדיפה ולסכנת חיים, נוטה מאזן הנוחות – מטבע הדברים – לטובת המבקש. אכן, אין להתעלם מכך שסיכויי הערעור משליכים על מאזן הנוחות בתיקים מעין אלו, שכן טענותיו של המבקש בהליך לגופו – שעניינן הסכנות הנשקפות לו במדינת מוצאו – חופפות לטענותיו במישור מאזן הנוחות (השוו: עע"ם 7945/12 Chidi

נ' מדינת ישראל (22.11.2012); עע"ם 8133/12 פלונים נ' משרד הפנים (6.12.2012) ; עע"מ 6473/11 Guven נ' משרד הפנים (19.9.2011) ) . בנוסף, יש ליתן משקל לכך שמדובר במצב שבו טענות המבקש כלפי ההחלטה מינהלית נבחנו ונדחו על-ידי ערכאה שיפוטית, ולכן נקודת האיזון בין השיקולים הצריכים לעניין היא שונה לעומת ההכרעה בבקשה לצו ביניים (השוו: בר"ם 7582/12 פריידי נ' משרד הפנים

(13.12.2012)).

9.

עם זאת, להשקפתי, בהליכים מסוג זה יש ליתן משקל מתאים לאפיה האמור של המאטריה בה אנו עסקינן, ולכך שלהכרעת בית המשפט עשויה להיות השלכה על שלומו, בטחונו ואף על חייו של מבקש המקלט. בעע"ם 8870/11 גונזלס נ' משרד הפנים (25.4.2013), נתן בית משפט זה משקל לאפיונים המיוחדים של המאטריה בהתייחסו להיבטים הראייתיים של בקשת המקלט. דומה כי הבחינה הזהירה נדרשת גם בהקשר שבו עסקינן. אין לדרוש מהמבקש להראות כי סיכויי הערעור הם גבוהים, אלא ניתן להסתפק בהנחת תשתית לכך שמדובר בערעור שאינו משולל יסוד. אין ללמוד מכך כי הגשת ערעור תביא מניה וביה למתן סעד זמני של עיכוב ההרחקה עד להכרעה חלוטה בעניין. כלל קטגורי מעין זה יביא בהכרח להגשת ערעורי סרק, שכל תכליתם דחיית ההרחקה ללא עילה של ממש. אם בית המשפט משתכנע כי מדובר בערעור משולל יסוד, שתכליתו "טקטית" בלבד – אין עילה ליתן סעד זמני (השוו: עע"ם 2191/13 פלוני נ' משרד הפנים (24.3.2013)). במקרים אחרים יש לשקול – על רקע מכלול נסיבות העניין – אם יש מקום לעכב את הרחקת המבקש עד להכרעה חלוטה בערעורו.

10.

מן הכלל אל הפרט. לאחר בחינת הבקשה שלפניי, הגעתי למסקנה כי דינה להתקבל. אמנם, לא מצאתי – לאחר עיון בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים והודעת הערעור – כי מדובר בערעור שסיכוייו להתקבל גבוהים (וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשלב דיוני זה). הסיבה שבעטיה ראיתי להיעתר לבקשה, על אף

האמור, היא עובדת קיומה של חוות דעת של נציבות האו"ם לפליטים הממליצה להכיר במבקש כפליט. אמנם, חוות דעת חדשה זו מעוררת שאלות שונות שאליהן התייחסה יחידת ה- RSD בתגובתה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בין היתר, עולה שאלה מקדמית מדוע כלל נדרשה נציבות האו"ם לפליטים בשנת 2012 לבחינת בקשת המבקש, לאחר שהסמכויות בנדון הועברו – בברכת נציבות האו"ם לפליטים ובתיאום עימה – ליחידת ה- RSD במשרד הפנים כבר בשנת 2009. גם לגופם של דברים, מעורר המסמך שאלות הנוגעות לשינוי עמדתה של נציבות האו"ם לפליטים ביחס לחוות הדעת הקודמת שניתנה בשנת 2007, והתעלמות מהיבטים שונים בגרסאות המבקש (המעוררים ספק ביחס לבקשת המקלט שהגיש). אף על פי כן, בשלב מקדמי זה, דבר קיומה של חוות הדעת החדשה (על אף הקשיים שהיא מעוררת), מטה את הכף בשלב זה לטובת היעתרות לבקשה לסעד זמני עד להכרעה בערעור.

הבקשה לסעד זמני מתקבלת אפוא, כך שהמבקש לא יורחק מישראל עד להכרעה בערעור.