עע"מ 5311/20 פלוני נ. שירות הביטחון הכללי

לפנַי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (השופטת ר' ברקאי ) בעת"מ 43330-01-20 מיום 7.7.2020.

1.

ביום 22.12.2019 נדחתה בקשת המבקשים, 7 אחים ואחיות תושבי הכפר יאטה בנפת חברון, שהוגשה לוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: הוועדה ), להכיר בהם כמאוימים וליתן להם היתרי שהייה בישראל. בהחלטת הוועדה צוין כי בקשת בני המשפחה להכיר בהם כמאוימים התבססה על החשד כי אביהם שיתף פעולה עם גורמי הביטחון בישראל, ובעקבות זאת זומנו לחקירות. נקבע כי אין מקום להכיר בהם כמאוימים, בהתחשב באמות המידה שנקבעו לעניין זה.

2.

על החלטה זו הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים ולצדה בקשה למתן צו ביניים. ביום 9.3.2020 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את הבקשה למתן צו ביניים. בין היתר צוין בהתייחס לסיכויי העתירה, כי טענת המאוימות נסמכה על שיתוף הפעולה הנטען מצד אביהם של המבקשים, אשר נפטר לפני 10 שנים, עם גורמי הביטחון בישראל, כאשר המבקשים מבקשים בעתירתם להעלות טענות חדשות שלא הועלו לפני הוועדה. צוין כי גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים אשר מרבים לעבור משטח ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית ולפיכך נראה כי גם הם עצמם אינם סבורים כי נשקפת להם שם סכנת חיים.

3.

ביום 7.7.2020 נדחתה העתירה. בית המשפט קבע כי על בסיס החומר שעמד לפני הוועדה, ובהינתן העובדה שהמבקשים נוהגים לעבור אל תחומי הרשות הפלסטינית לעתים קרובות, לא ניתן לומר כי נפל פגם מהותי בהחלטתה. הובהר כי בית המשפט לא נדרש לטענות וראיות אשר לא הובאו לפני הוועדה, וככל שנאסף בידי המבקשים חומר ראייתי חדש אשר לטענתם יש בו כדי לבסס טענה בדבר קיומה של סכנת חיים אשר תצדיק מתן היתר שהייה בישראל, עליהם לפנות בבקשה מתאימה לוועדה.

4.

ביום 29.7.2020 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין במסגרתו נטען בעיקר כי הונחה לפני הוועדה ולפני בית המשפט לעניינים מנהליים תשתית ראייתית נכבדה המצביעה על סכנה ממשית הנשקפת להם בשל פעילותם ובשל פעילות אביהם המנוח. לצד הערעור הוגשה בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, היא הבקשה שלפנַי. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור גבוהים ביותר נוכח העובדה שהוצגו על ידם אסמכתאות רבות המצביעות על חשש מבוסס לחייהם בשטחי הרשות הפלסטינית, נוכח פעילותם שלהם ולא רק בשל פעילותו של אביהם. עוד טענו המבקשים כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש, ייגרם להם נזק עצום ובלתי הפיך, בשל הסכנה הנשקפת לחייהם. כמו כן, דחיית הבקשה עלולה לייתר את הדיון בקיום דיון בערעור לגופו, שכן אם יגורשו לשטחי הרשות הפלסטינית, לא יהיה עוד טעם לדון בהליך העיקרי.

5.

המשיבים בתגובתם טענו כי דין הבקשה להידחות, שכן כלל לא עלה בידי המבקשים להוכיח שמתקיימים בעניינם התנאים המצדיקים מתן סעד זמני בערעור. סיכויי הערעור נמוכים, מפני שהחלטת הוועדה היא החלטה סבירה שאינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית. לכך יש להוסיף את האינדיקציות הקיימות לשהותם של המבקשים בתחומי האיזור; את העובדה שחלק מהמבקשים אינו נמנע ממגע עם הרשות הפלסטינית; ואת העובדה שטענת המבקשים כי הם עצמם משתפים פעולה עם גורמי הביטחון בישראל, ולא רק אביהם, היא גרסה "מתפתחת", המתבססת על גרסאות משתנות, אשר נסתרה לאורך השנים. מאזן הנוחות אף הוא אינו תומך בבקשת המבקשים, אשר על אף טענתם לסכנה הנשקפת לחייהם משהות באיזור, הם אינם נמנעים מלשהות שם, ואף לא נמנעו ממגע עם גורמי הרשות הפלסטינית כאמור. כל המבקשים (למעט מבקש 1) הודו בתחקור כי הם שוהים בישראל שלא כדין מספר שנים ללא היתרי שהייה תוך עשיית דין עצמי וגם מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשה. המשיבים מוסיפים כי קיים אינטרס ציבורי בדחיית הבקשה, לצורך מניעת נקיטה בהליכי סרק.

6.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. השיקולים החלים על בקשה למתן סעד זמני בערעור הם סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות (ראו למשל: עע"ם 4196/19 פלוני נ' ועדת המאוימים , פסקה 8 (28.1.2020)). בענייננו, בהתחשב במכלול הנסיבות, אני סבור כי שיקולים אלה מטים את הכף לטובת דחיית הבקשה.

7.

בהתייחס לסיכויי הערעור, על פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות, עומדת לפני המבקשים משוכה בלתי מבוטלת בערעור שהוגש. זאת בין היתר, על רקע האינדיקציות לכניסת המבקשים (מלבד מבקש 2) לאיזור במהלך השנים האחרונות ולמגעים שונים של חלקם עם גורמי הרשות הפלסטינית.

מנימוקים דומים, גם על פי שיקולי מאזן הנוחות, קשה לשעות לבקשה. לא למותר לציין כי בקשת המבקשים לסעד זמני נדחתה בבית המשפט לעניינים מנהליים. זאת כאשר לא הורם הנטל על ידי המבקשים להוכיח כי אכן נשקפת להם סכנת חיים אם ישובו לתחומי האיזור, בנסיבות שבהן לא נמנעו כאמור מלשהות שם ואף לא נמנעו ממגע עם גורמי הרשות הפלסטינית אף לאחר שריחפה מעליהם, לטענתם, סכנת החיים בשל היותם מאוימים.

8.

על מנת לחדד במה המדובר, אציין בתמצית (מבלי שיש בכך כדי למצות את מכלול הנתונים הרלוונטיים לכל אחד מהמבקשים), כי מבקשים 1, 4 ו-5 החזיקו במשך השנים בהיתרים מסוגים שונים אשר הוגשו מטעם הרשות הפלסטינית ; כי מבקש 2 מחזיק בדרכון פלסטיני בתוקף; כי המבקשים כולם עברו במעברים הפנימיים בהזדמנויות שונות, חלקם פעמים רבות; וחלקם (מבקשים 2 ו-5) הורשעו בעבר בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין. על רקע האמור, פשיטא כי אין זה המקרה המתאים למתן סעד זמני על רקע טענת מאוימות. בצדק גם טוענים המשיבים כי עצם השהייה בישראל שלא כדין מספר שנים תוך עשיית דין עצמי, מצדיקה את דחיית הבקשה. בנסיבות אלו סבור כי אני כי אכן גם האינטרס הציבורי, שעניינו מניעת נקיטת הליכי שווא, הוא שיקול נוסף המטה את מאזן הנוחות לעבר דחיית הבקשה (השוו: עע"ם 8870/11 גונזלס נ' משרד הפנים , פסקה 7 (23.1.2012)).

הבקשה נדחית.