עע"מ 5375/11 מדינת ישראל נ. אירנה סלמובה

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב יפו (כב' השופטת מיכל גונן-אגמון) בעת"מ 3111/08.

1.

המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) עתרה ל בית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה ליתן לה מעמד תושב קבע בישראל בשל היותה אם משמורנית לקטין אזרח ישראלי הוא המשיב 2; מאחר שהיא מתגוררת בישראל למעלה מעשר שנים מאז היותה נערה בת 15, ובהיותה ידועה בציבור של אזרח ישראלי הוא המשיב 3.

לסופם של הליכים, ניתן ביום 4.6.2010 פסק דין לפיו העתירה מתקבלת ו"המשיבה (המבקשת דכאן – י.ע.) תעניק לעותרת, אירנה אשרת תושב כך שתוכל לחיות את חייה לצד בן זוגה, לגדל את בנה, ואדם יזכה לגדול לצד שני הוריו. יש להדגיש כי המשיבה תעניק לעותרת אשרת תושב" (להלן: פסק הדין ).

2.

מאחר שהמונח "אשרת תושב" אינו מוכר בחוק, גרסה המבקשת כי האשרה המתאימה למשיבה היא רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5. משכך, פנתה המשיבה ל בית משפט קמא ביום 13.9.2010 בבקשה לביזיון בית משפט

בטענה כי היה על המבקשת להעניק לה רשיון ישיבת קבע. ביום 27.10.2010 הגישה המבקשת תגובתה לבקשה והבהירה כי לשיטתה, הפרשנות הנכונה של פסק הדין מחייבת להעניק למשיבה רשיון ישיבת ארעי בישראל, בדומה לרשיון שהיה ניתן לה אילו בקשתה לועדה ההומניטארית הייתה מתקבלת. ביום 30.4.2011 ניתנה החלטת בית משפט קמא (להלן: ההחלטה הראשונה ) ובה נאמר כי מפסק הדין עולה בבירור ש"הכוונה הייתה כמובן לרישיון לישיבת קבע ולא לאשרת א/5", שהרי עיקר הנמקת פסק הדין הייתה כי יש לאפשר למשיבה להישאר בארץ כך שבנה יגדל כאשר שני הוריו לצידו, ולכן הפרשנות הטענת על ידי המבקשת "אינה סבירה ואינה עולה מפסק הדין. לאור האמור, אם לא יינתן למשיבה רשיון לישיבת קבע בתוך 30 ימים מהיום, אדון בבקשה לביזיון בית המשפט ".

נוכח החלטה זו, סברה המבקשת כי בית משפט

קמא עתיד לדון בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט תוך 30 יום, והגישה תגובה נוספת לבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט , וחזרה על עמדתה לפיה פסק הדין קוים במלואו כאשר ניתן למשיבה רשיון ישיבה בישראל מסוג א/5.

ביום 14.6.2011 נתן בית משפט קמא החלטה נוספת (להלן: ההחלטה השניה ) בה נאמר "כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת, הכוונה בפסק הדין הייתה לרשיון לישיבת קבע. אין מקום לדון בבקשה לביזיון כיון שאין מקום לכך שהצדדים יטענו לפרשנות פסק הדין שלי. המדינה תעניק לעותרת רשיון לישיבת קבע תוך 30 ימים מהיום".

3.

לאור החלטה זו, הגישה המבקשת ערעור הנסב על הפרשנות שנתן בית משפט קמא לפסק הדין, שניתן כשנה לפני כן. לטענת המבקשת, ההחלטה השניה משנה מיסודו את פסק הדין ואינה נבלעת בו, ומשכך, מוגש הערעור על פסק הדין ועל ההחלטה השנייה. לטענת המבקשת, על פי פרשנותו המאוחרת של בית משפט

קמא בהחלטה השניה, ניתן למשיבה יותר ממה שביקשה, ואין לפרש את הביטוי "אשרת תושב" כ"אשרת תושב קבע". עוד נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, באשר אין הבדל בין רשיון ישיבת ארעי מסוג א/5 לבין רשיון ישיבת קבע, להבדיל מכך שרשיון ישיבת קבע הוא קבוע. לעומת זאת, אם לאחר קבלת הערעור יהיה צורך ליטול מהמשיבה את רשיון ישיבת הקבע, הרי ששלילת רישיון קבע איננה דבר של מה בכך.

4.

דין הבקשה להידחות.

ראשית, ספק אם הערעור הוגש במועדו, באשר פרשנותו של בית משפט קמא את פסק דינו הובהרה כבר בהחלטה הראשונה, כך שיש מקום לטענת המשיבה כי היה על המבקשת להגיש הערעור לכל המאוחר לאחר החלטה זו, מה שלא נעשה, ואף לא נתבקשה ארכה להגשת ערעור.

שנית, סיכויי הערעור אינם גבוהים לכאורה. ודוק: המבקשת אינה מערערת על פסק הדין לגופו אלא על "פרשנות" פסק הדין על פי ההחלטה השניה, ולפיה ההוראה האופרטיבית בפסק הדין היא מתן אשרת תושב קבע. מבלי לקבוע מסמרות, אומר כי הן מתוכנו של פסק הדין והן מניסוח החלק האופרטיבי בפסק הדין, בו נאמר כי העתירה מתקבלת, ניתן היה להבין כי המדובר באשרת תושב קבע, שהרי זה הסעד שנתבקש מלכתחילה על ידי המשיבה.

ולבסוף, מבחינת מאזן הנוחות, גם אם יינתן למשיבה מעמד של תושב קבע, הרי שאין מדובר בהליך בלתי הפיך וניתן יהא מכוח פסק דינו של בית משפט זה לשלול את מעמד הקבע של המשיבה אם תזכה המבקשת בערעורה.

4.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ומחייב המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ₪.