עע"מ 5400/12 סמיר אבו שהאב נ. ועדת ההשגה לזרים במרחב תל אביב

1.

המבקש הוא תושב איו"ש יליד 1965 הנשוי למבקשת, אזרחית ישראלית, ולהם שלושה ילדים משותפים. עם נישואיהם בשנת 1995, הגישה המבקשת בקשה לקבלת רישיון ישיבה בישראל עבור המבקש, במסגרת איחוד משפחות. בקשה נוספת שהגישו המבקשים בשנת 2002, סורבה מטעמים ביטחוניים. על החלטה זו הגישו המבקשים עתירה לבית משפט זה. בית המשפט – לאחר שעיין בחומר החסוי בהסכמת המבקשים – דחה את עתירתם, שכן נמצא כי הייתה למשיב עילה ראויה לסרב לבקשה (בג"ץ 3526/04 אבו שהאב נ' שר הפנים (לא פורסם, 19.12.2005)). על אף דחיית העתירה, המשיך המבקש לשהות בישראל שלא כדין. ביום 20.6.2010 הוגשה בקשה נוספת למתן היתר שהייה למבקש בישראל במסגרת איחוד משפחות. בקשה זו סורבה בהתאם לסעיף 3ד לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 , על יסוד חוות דעתם של גורמי הבטחון שלפיה אחיו של המבקש עלול להוות סיכון בטחוני. השגתם של המבקשים על החלטה זו נדחתה על-ידי ועדת ההשגה.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק ) – לאחר שעיין אף הוא בחומר המודיעיני שעמד בבסיס ההחלטה – דחה את עתירת המבקשים. נקבע כי החומר החסוי מבסס כדבעי את עמדת גורמי הבטחון ביחס לסיכון הביטחוני הנשקף מאחיו של המבקש, שלא ניתן להפיגו באמצעות תנאים מגבילים ופיקוח של גורמי הבטחון על פעילות המבקש, ולכן מצא כי אין עילה להתערב בהחלטת המשיב.

3.

המבקש מערער על פסק-הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, וטוען כי ההחלטה המינהלית התקבלה מבלי שנבחנה התשתית העובדתית על-ידי הגורם המוסמך, תוך אימוץ "עיוור" של המלצת גורמי הביטחון. לשיטתו, גם אם ועדת ההשגה ובית המשפט לעניינים מינהליים עיינו בחומר החסוי, אין בכך כדי לרפא את הפגם שנפל בהחלטה המקורית שנתקבלה. לגופם של דברים, נטען כי החלטת המשיב אינה מאזנת כראוי בין הפגיעה הקשה בזכות החוקתית של המבקשת לחיי משפחה, לבין סיכון עקיף ותיאורטי שנשקף מבן משפחתו של המבקש – שעימו הוא כלל אינו מצוי בקשר. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה הבקשה שלפניי.

4.

בבקשה לסעד זמני בערעור, עותר המבקש לצו שיאסור על הרחקתו מישראל עד להכרעה בערעור. לדבריו, סיכויי הערעור להתקבל הם טובים, והנזק שייגרם למבקשים אם יורחק המבקש מישראל הוא רב. לדבריו, הוא שוהה בישראל מאז שנת 1995, ולכן מדובר בהותרת המצב הקיים על כנו עד להכרעה בערעור.

5.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לדבריהם, סיכויי הערעור הם קלושים, בין היתר, נוכח העובדה שהחומר המודיעיני שעמד בבסיס ההחלטה המינהלית נבחן על-ידי גורמים רבים (גורמי הבטחון, הגורמים המוסמכים ברשות האוכלוסין, יו"ר ועדת ההשגה ובית המשפט קמא), ומסקנתם הייתה אחת. אשר למאזן הנוחות, המשיבים מציינים כי המבקש שוהה אמנם בישראל מאז שנת 1995, אך בפרק זמן ניכר מתוך תקופה זו, שהה המבקש בישראל ללא היתר ובניגוד כדין. בנוסף, מדגישים המשיבים את הסיכון הביטחוני הנשקף לציבור מהמשך שהייתו של המבקש בישראל.

6.

דין הבקשה להידחות. ככלל, סעד זמני לתקופת הערעור יינתן רק אם בית המשפט שוכנע שסיכויי הערעור גבוהים, ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש (ראו למשל עע"ם 7004/11 לייבמן נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (לא פורסם, 3.10.2011)). מבלי שאידרש לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, הרי שדי בשיקולי מאזן הנוחות כדי להביא לדחיית הבקשה. בראש ובראשונה יש להדגיש כי אין זה מקרה "רגיל" בו בקשה לאיחוד משפחות נבחנת על ידי הרשות המוסמכת ולאחר מכן בהליכים של ביקורת שיפוטית. בענייננו קיימת הכרעה של בית משפט זה בבקשה קודמת שהגיש המבקש וסורבה מטעמים ביטחוניים, ולכך נוספה קביעה של בית המשפט לעניינים מינהליים בהתייחס לבקשה החדשה ולתשתית ראייתית עדכנית. לכך יש להוסיף כי כפי שנפסק לא אחת, הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למניעת הליכי הרחקה מן הארץ בשלב הערעור אינו בלתי הפיך, שכן אם יתקבל הערעור יוכל המבקש לשוב לישראל ולהתאחד עם משפחתו (עע"ם 2331/11 עבאסי נ' שר הפנים (לא פורסם, 5.6.2011); עע"ם 1972/09 גיטאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2009)).

על יסוד טעמים מצטברים אלה, הבקשה נדחית אפוא ללא צו להוצאות.