עע"מ 5484/12 יונה בן חמו ואח' נ. אבירם דהרי ראש עיריית קריית גת

1.

המבקשים הם הבעלים של 21 דירות בארבעה בניינים הידועים בשם "מתחם יסקי" ברח' העצמאות בקריית גת (להלן: מתחם יסקי או המתחם ). יתרת הדירות במתחם (207 במספר) הן בבעלות משרד השיכון. בשל התדרדרות מצב המבנים והתשתיות במתחם, משרד השיכון הפסיק לאכלס את הדירות שבבעלותו בדיירי דיור ציבורי כבר לפני עשרים שנה, וכיום איש איננו מתגורר במתחם. במהלך השנים, פעל משרד השיכון לפינוי הדירות שבבעלותו מיושביהן, וסיפק דירות חלופיות לדיירים שהתגוררו בהן במסגרת הדיור הציבורי. בצד האמור, הציע משרד השיכון למבקשים ולבעלים אחרים של דירות במתחם לפצותם בתמורה להעברת הזכויות בדירות על שם המדינה. 14 בעלי דירות הסכימו, אך המבקשים סירבו.

2.

ביום 2.12.2010, מסר המהנדס יצחק פינטו חוות דעת למהנדס העיר קריית גת ביחס למבנים במתחם יסקי, שממנה עלה כי יש כשל של המערכות שנושאות את השלד; מערכות המים והביוב מרוסקות לחלוטין; וכי נשקפת סכנה מכלל חדרי המדרגות במתחם. המלצת המהנדס פינטו הייתה להרוס את כל הבניינים, משום ששיקומם ידרוש למעשה הריסה ובנייה מחדש של כל מפלס ומפלס. על יסוד חוות דעת זו, חוות דעת של המפקח המחוזי לבריאות הציבור וכן ממצאי ביקור במקום, קבע מהנדס העיר במכתבו לראש העירייה מיום 1.2.2011 כי המבנים נתונים במצב שיש בו סכנה מיידית למחזיקים ולנכסים סמוכים. המלצת מהנדס העיר הייתה לפנות את כל הדיירים בדירות; לאטום את הדירות והפתחים במבנים; ולמנוע מעבר הציבור בקומות העמודות ובחצרות. ביום 21.2.2011, הוציאו המשיבים 2-1 (להלן: העירייה ) צווי פינוי ואטימה לכלל הדירות במתחם יסקי.

3.

ביום 31.7.2011 הוציאה העירייה

הודעה לבעלי הדירות במתחם יסקי, שלפיה בכוונתה להרוס את המבנים מכוח סעיף 6(א) לחוק עזר לקריית גת (מבנים מסוכנים), התשמ"א-1981 (להלן: חוק העזר ). ביום 11.8.2011, הגיש ב"כ המבקשים השגה על ההודעה , וביקש שהות של 60 ימים כדי להגיש חוות דעת מטעם המבקשים. בחוות הדעת של המהנדס אברהם בן עזרא, חלק האחרון על קביעותיו של מהנדס העיר וציין כי יש פוטנציאל לשיפור ולשיקום המבנים. השגתם של המבקשים נדחתה.

4.

בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת ר' אבידע ) דחה את עתירת המבקשים בנדון. ראשית, נדחתה טענת העותרים כי ההחלטה בדבר הריסת המבנים לוקה בחוסר סמכות פרסונאלית. נמצא אמנם כי המהנדס יצחק פינטו לא הוסמך כראוי כאשר נתן את חוות דעתו בנדון, אך נקבע כי בהתאם לתורת הבטלות היחסית, אין בכך כדי לשנות את ההחלטה נושא העתירה. לגופם של דברים, נמצא כי ההחלטה בדבר ההריסה ניתנה כדין, שכן התקיימו התנאים הקבועים בחוק העזר לביצוע ההריסה. טענת המבקשים בדבר פגיעה בזכות טיעון לפני קבלת ההחלטה נדחתה, כמו גם טענותיהם בדבר שיקולים זרים, ניגוד עניינים, היעדר תשתית עובדתית, חוסר סבירות וטענות נוספות. בית המשפט ציין כי המשיבים פנו למבקשים כבר בשנת 2009 בדרישה לבצע את העבודות הנדרשות להסרת הסיכון הנשקף מהמבנים, אולם פנייה זו לא נענתה. עוד צוין כי המבקשים אינם משתתפים בהוצאות הגבוהות של אטימת המבנים, גידורם והצבת חברת שמירה כדי להגן על העוברים והשבים מהסכנות הגלומות במבנים.

5.

המבקשים הגישו ערעור לבית משפט זה, ובצידו בקשה לסעד זמני בערעור. בערעור נטען כי לא נשקפת סכנה מהמבנים, ולכן לא הייתה עילה להוציא בעניינם צו הריסה. בעניין זה, מפנים המבקשים לחוות דעת שהוגשה מטעמם במסגרת ההשגה שהגישו, ולפיה ניתן לשקם ולשפץ את המבנים. לשיטת המבקשים, הריסת המבנים נובעת משיקולים כלכליים בלבד, ויש בה משום פגיעה קשה בזכויותיהם הקניינית של המבקשים בדירות שבבעלותם. עוד נטען כי ההחלטה בדבר הריסת המבנים לקתה בפגמים מינהליים חמורים. בבקשה לסעד זמני בערעור, נטען כי סיכויי הערעור הינם טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים. נטען כי הריסת המבנים היא צעד בלתי הפיך עבור המבקשים; ומנגד – הסכנה הנטענת מהמבנים איננה מיידית, והדבר נלמד מהשהות הארוכה שחלפה מיום מתן חוות הדעת של מהנדס העיר עד להוצאת צווי ההריסה.

6.

העירייה מתנגדת לבקשה. לדבריה, סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן פסק הדין של בית המשפט קמא מנומק ומפורט, ומבוסס על חוות דעת מקצועיות בדבר הסכנה שנשקפת מהמבנים. בפרט, נטען כי הטענה בדבר שיקולים כלכליים שהניעו את החלטת העירייה להוציא צו הריסה היא חסרת שחר. לדבריה, משהובהר כי בעלי הזכויות בנכס אינם מתכוונים לשקמם, מטעמיהם – לא היה מנוס מהוצאת צו הריסה למבנים. אשר לשיקולי מאזן הנוחות, העירייה עומדת על האינטרס הציבורי בהריסת המבנים שמהווים סכנה ומטרד לציבור; ומנגד – כי זכויותיהם הקנייניות של המבקשים יישמרו להם גם לאחר ההריסה, וממילא אף אחד מהם לא מתגורר עוד במתחם. לחלופין מבקשת העירייה להתנות את מתן הסעד הזמני בהפקדת ערובה כספית ממשית להבטחת הוצאותיה.

7.

משרד הבינוי והשיכון, שבבעלותו 90% מהדירות במתחם, מתנגד אף הוא לבקשה לסעד זמני, וסומך את ידיו על פסק-דינו של בית המשפט קמא. אשר למאזן הנוחות, משרד השיכון מדגיש כי המבקשים אינם מתגוררים בדירות; כי זכויותיהם הקנייניות בנכס יעמדו בעינן גם לאחר ההריסה; וכי האינטרס הציבורי מחייב את הריסת המבנים שהם מפגע בטיחות ותברואתי. משרד הבינוי והשיכון מוסיף כי עיכוב ביצוע צווי ההריסה מטילים על הקופה הציבורית עלות של 120 אלף ש"ח מדי חודש, כשמחצית מסכום זה משמשת להוצאות השמירה על המבנים.

דיון והכרעה

8.

ככלל, זכאי הזוכה בפסק דין ליהנות מפרי זכייתו, והגשת ערעור כשלעצמה – לא די בה כדי להצדיק עיכוב ביצוע של פסק הדין (ראו תקנה 42 לתקנות). עם זאת, בית המשפט העליון רשאי – לפי תקנה 43 לתקנות – להורות על עיכוב ביצוע של החלטת בית משפט לעניינים מינהליים שעליה הוגש ערעור, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור. העקרונות בבחינת בקשה למתן סעד זמני במסגרת הדיון בערעור מינהלי מוכרים וברורים, על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (עע"ם 9347/09 י.ד ברזאני נ' קל בניין (לא פורסם, 13.12.2009)). בין שיקולים אלה קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך (עע"ם 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' וייס (לא פורסם, 22.9.2010)).

9.

מבלי לקבוע מסמרות, לא מצאתי כי סיכויי הערעור הם גבוהים. ההחלטה להרוס את המבנים התקבלה על יסוד חוות דעת הנדסית וכן חוות דעת תברואתית. גם בהינתן חוות הדעת שהוגשה מטעם המבקשים, לא הציגו האחרונים כל תכנית אופרטיבית לבצע שיקום כאמור.

10.

אשר לשיקולי מאזן הנוחות – המבקשים אינם מתגוררים במבנים, ואינם מציגים כאמור כל תכנית אופרטיבית לשיקומם. מדובר אפוא באינטרס כלכלי בלבד. עוד יצוין כי אפילו ייהרסו המבנים, תישמרנה זכויותיהם הקנייניות של המבקשים במקרקעין. מנגד, המשיבים עמדו על האינטרס הציבורי בהריסת המבנים המהווים מטרד תברואתי ומפגע בטיחותי, ועל ההוצאה הכרוכה בעיכוב הריסתם. אם בכל זאת ראיתי לשקול להיעתר בתנאים לבקשה, הרי שהדבר נובע מטענת המבקשים כי דחיית הבקשה לסעד זמני והריסת המבנים, תביא במידה רבה לכך שערעורם יתייתר. באיזון בין השיקולים המתמודדים מצאתי כי ניתן לשקול את עיכוב ביצוע ההריסה, בכפוף להפקדת ערבות כספית משמעותית להבטחת ההוצאות הכרוכות במניעת הסיכון הנשקף מהמבנים עד להכרעה בערעור. נזכיר כי לפי כתב התשובה של משרד הבינוי והשיכון שהוגש לבית המשפט קמא, עלות הגידור והאבטחה של מתחם יסקי מוערכת בסך של 60 אלף ש"ח לחודש.

כתנאי למתן סעד זמני בערעור, יפקידו אפוא המבקשים בקופת בית המשפט סך של 200,000 ש"ח במזומן או ערבות בנקאית באותו הסכום, להבטחת עלויות השמירה והאבטחה של המבנים עד להכרעה בערעור. בשל מצבם הכלכלי של המבקשים, רשאים הם להציע חלופה ממשית אחרת לערבות שנקבעה (לעניין זה לא די בהתחייבות עצמית או בערבות צד ג' גרידא; אולם ניתן להציע – למשל – שעבוד זכויותיהם בדירות). ככל שהמבקשים בוחרים להציע חלופה, יעשו כן עד ליום 19.8.2012, באופן שיניח את דעתו של רשם בית משפט זה.

לא תופקד ערובה כאמור עד ליום 1.9.2012 – יפקע הסעד הארעי שניתן.

ככל שתופקד הערובה – ובכפוף להפקדת עירבון בערעור (בהתאם לקביעת כב' הרשמים) – יעמוד הצו הארעי בעינו והערעור ייקבע לדיון בהקדם ולא יאוחר מחודש דצמבר 2012.

אין צו להוצאות.