עע"מ 5569/05משרד הפנים נ. דלאל עויסאת ו7 אחרים

1.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם המשיבים. עניינו של ההליך - ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (מפי כב' השופט י' נועם) מיום 5.5.05. בפסק הדין נדונה פרשנות תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן: תקנה 12) – שכותרתה "מעמדו של ילד שנולד בישראל" – בקשר לקטין שנולד בישראל ורשום במרשם האוכלוסין באזור כ"תושב האזור". אגב כך, נדונה גם פרשנות המונח "תושב אזור" בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה). כנגד פסק דין זה ופסקי דין נוספים באותו עניין הגיש המערער (משרד הפנים) את ההליך שבכותרת (ביום 8.6.05) וכן ארבעה ערעורים נוספים (עע"ם 5805/05; עע"ם 6162/05; עע"ם 6168/05; ועע"ם 2936/06). הערעורים אוחדו כולם לצורך הדיון וההכרעה בבית משפט זה.

2.

מרבית העותרים בפסקי הדין השונים שעמדו לבירור בבית משפט זה – הינם לא יהודים שנולדו בישראל לאמהות המחזיקות ברישיון לישיבת קבע בישראל. המשותף להם – מלבד העובדה שכולם נרשמו במרשם האזור ושמעמדם בישראל לא הוסדר על ידי הוריהם לאחר לידתם – הוא שכאשר פנו (כקטינים, נכון לאותה עת) למערער בבקשה לקבל מעמד בישראל, נדחו בקשותיהם. זאת, בנימוק לפיו רישומם במרשם האזור מחייב את המסקנה כי הם "תושבי אזור" לצורך חוק הוראת השעה, אשר בכפוף לחריגים שונים הקפיא את הטיפול בבקשות מסוג זה. בפסקי הדין של בתי המשפט קמא, נקבע כי אין להחיל את הוראות חוק הוראת השעה על קטינים לא יהודים הרשומים במרשם האזור, שנולדו בישראל לאמהות שהן תושבות קבע בישראל, מבלי שיתאפשר להם להוכיח כי חרף רישום זה נמצא מרכז חייהם בישראל. כן נקבע בחלק מפסקי הדין האמורים כי אם ימצא המערער שמרכז חייהם של המשיבים הוא בישראל, הרי שתקנה 12 מחייבת אותו ליתן להם מעמד בישראל. יש לציין כי בפסק הדין נשוא ההליך שבכותרת, אף נפסקו הוצאות לטובת המשיבים.

3.

בחודש דצמבר 2006, במקביל להליך הערעורי שהתנהל לפני בית משפט זה, ולאחר שנשמעו טענות בעלי-הדין, קיבלו המשיבים רישיונות ישיבה – מסוגים שונים – בישראל. בפסק דינו של בית משפט זה (מפי כב' הנשיאה ד' ביניש, כב' השופטת א' פרוקצ'יה וכב' השופטת א' חיות) מיום 10.8.08, נדחו הערעורים בכל הנוגע לפרשנות חוק הוראת השעה כפי נוסחו עת ניתנו ההחלטות בעניינם של הקטינים, אולם נקבע כי לשר הפנים עומדת האפשרות "להפעיל את שיקול דעתו הרחב ולבחון באופן פרטני האם נשקף מקטין מסוים, ככל אדם אחר המבקש מעמד בישראל, סיכון בטחוני" (פסקה 21 לפסק הדין). לבסוף, נקבע כי בהסכמת הצדדים, ומאחר ועניינם של המשיבים בא על פתרונו, יימחק ההליך שבכותרת ושאלת ההוצאות במסגרתו תועבר להכרעתי. מכאן הבקשה שלפני.

4.

לטענת המשיבים-המבקשים יש לחייב את המערער בהוצאותיהם בגין הליך זה. המשיבים מציינים כי במסגרת בירור הערעורים הם נדרשו להשתתף במספר דיונים, וכן להגיש כתבי בי-דין רבים. עוד טוענים המשיבים, כי בקביעת שיעור ההוצאות יש ליתן משקל לכך שהתקיים דיון לגוף הערעור. המערער מתנגד לבקשה. לטענתו, כלל הערעורים המצוינים לעיל, ובכללם ההליך שבכותרת, הוגשו בשל הצורך לקבוע הלכה פסוקה באשר לפרשנות חוק הוראת השעה ותקנה 12. יתרה מזאת, המערער טוען כי ערעוריו נדחו רק באופן חלקי, וכי עמדתו בכל הנוגע לפרשנות תקנה 12 התקבלה במלואה.

5.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. מחד, נקודת המוצא הינה כי בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם יידחו טענותיו, יחוב הוא בהוצאות יריבו. כך הדבר גם בנסיבות בהן המערער –כרשות ציבורית ביקש לבחון צדקתה של מדיניות והכרעה משפטית בשורה של מקרים ספציפיים. אין גם חולק כי הסעד הפרטני ניתן למבקשים המשיבים. מאחר ומרבית טענות המערער נדחו על ידי בית משפט זה, אך מתבקש הוא שהמערער ישא בהוצאות המשיבים. יחד עם זאת, מפסק דינו של בית משפט זה עולה כי חלק מטענות המערער התקבלו. ברי גם כי דובר בסוגיה עקרונית שהצריכה בירור והכרעה בערכאה העליונה. בשקלול כלל הנתונים שלעיל, סבור אני כי הכף נוטה לחייב המערער בהוצאות המשיבים שנדרשו כאמור להגיב לערעור, להגיש כתבי בית דין ולהופיע בדיונים, תוך שעיקר הקביעה של בית המשפט קמא בפסק דינו, נותר על כנו. אשר לשיעור ההוצאות, הרי שבשים לב לחשיבות ההכרעה התקדימית בהליך ולנהוג והמקובל בנדון, יעמוד חיובו של המערער בשכר טרחת עורך דין של המשיבים על סך של 10,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין,

מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.