עע"מ 592/04 עארף מוחארב נ. הועדה מקומית לתכנון ובניה - לודים

1.ביום 26/10/03 הגישו המערערים עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (להלן: העתירה המנהלית ), ובה ביקשו כי יורה על ביטולו של היתר הבניה מס' 20030244 אשר ניתן על ידי המשיבה 1 (להלן: ההיתר

הקיים ). על פי ההיתר הקיים הותרה בנייתו של קיר, בגובה 3 מטר ובאורך של כקילומטר וחצי, בין שכונת פרדס שניר בלוד, לבין המושב ניר צבי. עוד עתרו המערערים כי בית המשפט יורה למשיבים 3 ו-4 להימנע מבניית הקיר, עד לסיום הדיון בהתנגדות שהגישו לתוכנית גז/24/475, המסדירה את הקמת הקיר האמור (להלן: התכנית המופקדת ). ביום 14.1.04, אישרה המשיבה 2 את התוכנית המופקדת, חרף התנגדות המערערים, וביום 15.1.04, דחה בית משפט קמא את העתירה, בקובעו כי משאושרה התוכנית המופקדת, באה המחלוקת, נשוא העתירה, על פתרונה. למען שלמות התמונה ראוי לציין כי המערערים הגישו בעניין בניית הקיר גם עתירה לבג"ץ (בג"ץ 6311/03) ובמסגרת אותה עתירה הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה אם תידחה העתירה המנהלית, לא תתחדש בניית הקיר למשך 10 ימים מיום מתן פסק דין כאמור. האורכה המוסכמת נוקפת ביום 25.1.04, נוכח מתן פסק הדין בעתירה המנהלית.

המערערים הגישו ערעור על פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית ובד בבד, הגישו את הבקשה שבפניי בה עתרו לסעד זמני, המורה למשיבים 3-4, להימנע מכל פעולה בשטח על פי ההיתר הקיים, עד להכרעה בערעור.

2.עיינתי בבקשה ובצרופותיה, ואני סבורה כי יש מקום להיענות לה באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. בפסק דינו לא הכריע בית משפט קמא במחלוקת הנוגעת לשאלת חוקיותו של ההיתר הקיים, שהוצא ביום 23.7.2003 על פי התכנון התקף באותה עת (תכנית גז/5/475 ב'). בדחותו את העתירה נסמך בית המשפט על אישורה של התוכנית המופקדת (תכנית גז/24/475), ועל הסכמה מיום 9.12.03, שהושגה בין הצדדים במהלך הדיון בעתירה המנהלית, לפיה תופסק בניית הקיר עד למתן החלטה על ידי המשיבה 2 בעניין ההתנגדות לתוכנית המופקדת. דא עקא, מתוך פסק דינו של בית משפט קמא וכן מנוסח ההסכמה הנ"ל שהושגה בין הצדדים, אין זה ברור האם רשאים המשיבים לחדש את בניית הקיר מתוקף ההיתר הקיים, מקום שההתנגדות נדחתה, או שמא עליהם להמתין עד שהתוכנית המופקדת תיכנס לתוקפה וניתן יהיה לבנות מכוחה ועל פיה. מתוך כתבי הטענות שהוגשו בפניי בבקשה לסעד זמני, עולה כי הצדדים נותרו חלוקים ביניהם בשאלת חוקיותו של ההיתר הקיים, בלא ששאלה זו הוכרעה בפסק הדין. על כן, ככל שמבקשים המשיבים לחדש את הבניה על פי אותו היתר, וכך עולה לכאורה מתוך תגובת המשיבים לבקשה, נראה כי מן הראוי להעניק למערערים את הסעד הזמני המבוקש, על מנת שלא תיווצרנה עובדות מוגמרות בשטח, בהתבסס על ההיתר הקיים, שחוקיותו שנויה במחלוקת.

אני נעתרת אפוא לבקשה ומורה למשיבות 3 ו-4 שלא לבצע עבודות כלשהן הנוגעות להקמת הקיר, ככל שעבודות אלה נעשות מתוקף ההיתר הקיים, כהגדרתו לעיל. יחד עם זאת, נוכח דחית ההתנגדויות ומתן תוקף לתכנית המופקדת, כמפורט בהחלטת המשיב 2 מיום 14.1.2004 אני מתנה את תוקפו של הצו הזמני בערעור בהפקדת ערבון כספי בסך 50,000 ₪ במזומן, בקופת בית משפט זה.

למותר לציין כי אין בהחלטה זו כדי לחסום את הדרך בפני המערערים למצות כל הליכים נוספים העומדים לרשותם בנסיבות העניין.