פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם
5931/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשים:
1. דב זייף
2. גרשון זייף
3. שושנה שניידר
נ ג ד
המשיבה:
1. עיריית גבעתיים
משיבים פורמאליים 2-5:
2. חיותה רג'ואן
3. שאול רג'ואן
4. רחל פרנקו
5. חיים פרנקו
כונסי הנכסים 6-7:
6. עו"ד יצחק פרוינד
7. עו"ד מרדכי גלוסקה
בקשה למתן סעד זמני
בשם המבקשים:
עו"ד גיא פן, עו"ד קרן לוי
בשם המשיבה 1:
עו"ד נורית פיש
בשם המשיבים 2-7:
עו"ד יצחק פרוינד
החלטה
המבקשים והמשיבים הינם בעלי זכויות במשותף בחלקה 577 בגוש 6160, הממוקמת ברחוב ארלוזורוב בגבעתיים (להלן: החלקה ). בין הצדדים מתנהלת תביעה בבית משפט השלום בהרצליה לפירוק השיתוף בחלקה, אותה הגישו משיבים 2-5 (להלן: המשיבים הפורמליים ), במסגרתה מונו המשיבים 6-7 ככונסי נכסים (להלן: כונסי הנכסים ).
במקביל להליכים בבית משפט השלום, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, עתירה מנהלית (עת"מ 1396/06) כנגד עיריית גבעתיים (להלן: המשיבה ) וכנגד המשיבים הפורמליים וכונסי הנכסים. במסגרת עתירתם טענו המבקשים, כי זכויותיה של המשיבה בחלקה הינן מכוח הפקעת זכויות שהיו להוריהם המנוחים של המבקשים. לטענת המבקשים, זכויות אלו הופקעו על ידי עירית תל-אביב בשנת 1950 והועברו למשיבה בשנת 1961.
בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת נ' אחיטוב ), דחה ביום 28.5.2007 את העתירה, בקבעו כי המבקשים לא הצליחו להוכיח זיקה ישירה בין השטח שאכן הופקע ובין השטח שלגביו הם טוענים לזכויות. בין המשפט ציין, כי המבקשים לא השכילו להראות היכן השתרעו זכויותיהם ההיסטוריות בחלקה, בידי מי הן מצויות כעת, מה השימוש שנעשה בהן ומכוח מה יש להשיבן לידיהם. בית המשפט ביסס את קביעתו לפיה על המבקשים להוכיח יסודות עובדתיים אלו על הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", ועל חזקת התקינות המינהלית העומדת למשיבה.
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה ובמסגרתו הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור. לטענתם, שגה בית המשפט המחוזי משהטיל עליהם להוכיח את הזיקה בין השטח המופקע לשטח לגביו הם טוענים לזכות ומשקבע כי לא עמדו בנטל זה. משכך טוענים המבקשים, כי לא ניתן לומר שאין סיכוי שיתקבל ערעורם. עוד טוענים המבקשים, כי אי מתן עיכוב ביצוע יגרום להם לנזק בלתי הפיך.
מנגד, מתנגדים המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע ומבקשים לדחותה. לטענתם, מדובר בהליך סרק, שמטרתו היחידה הינה ניסיון לעכב את הליכי הפירוק המתקיימים בבית משפט השלום בהרצליה.
לאחר עיון בבקשה ובתגובות המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
בראש ובראשונה יש לציין, כי שגו המבקשים
משהכתירו את בקשתם כ"בקשה דחופה בכתב לעיכוב ביצוע פס"ד", שכן אין למעשה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע, אלא בבקשה למתן סעד זמני בערעור. משנדחתה עתירתם בבית המשפט לעניינים מינהליים, הרי שאין כל החלטה אופרטיבית שאת ביצועה ניתן לעכב. במקביל, דחייתה של העתירה הביאה עמה גם לביטולו של צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט ביום 16.7.2006. לפיכך, באם רצונם של המבקשים הינו להשיב על כנו את המצב שנוצר בעת שצו המניעה עמד בתוקפו, היה עליהם לפנות לבית משפט זה בבקשה מחודשת למתן סעד זמני, במסגרת הערעור. עם זאת, בהתאם לדרך בה נתפרשה תקנה 43(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 בבית משפט זה, אין מדובר בפגם הגורע מסמכותו של בית המשפט לדון בבקשה מעין זו לגופה ולהכריע בה (ראו עע"מ 2696/06 מדינת ישראל נ' חרכוש (לא פורסם) (2006).
השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, לפיהם הכלל הרחב הינו כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. לפיכך, נקבע בפסיקה כי על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו עע"מ 8759/06 רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם) (2006)).
אמנם בית המשפט לעניינים מינהליים נתן במהלך הדיון בפניו צו מניעה, אשר מנע את מכירת המקרקעין נשוא העתירה, אולם כידוע התנאים למתן סעד זמני במסגרת הערעור מחמירים מאלו שמובאים בחשבון על ידי הערכאה הדיונית. דחיית העתירה מביאה לשינוי בנקודת האיזון הראויה בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין, כאשר דחיית העתירה, כשלעצמה, מאפשרת להניח לכאורה, כי העתירה אינה מבוססת דיה ויש ליתן לזוכה ליהנות מפירות זכייתו (ראו עע"מ 2391/07 מילאנו נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז מרכז (לא פורסם) (2007)).
באשר לעניינם של המבקשים, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, הרי שלא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים. עיקר טענותיהם של המבקשים מופנה כנגד קביעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים, לפיה לא עמדו בנטל הוכחת התשתית הראייתית לעתירתם. מדובר בעיקרה בקביעה עובדתית של בית המשפט, כשכידוע אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר עיינה במסמכים שהוגשו לה ושמעה את העדים, אלא אך ורק במקרים חריגים (ראו ע"א 3601/96 בראשי ואח' נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל , פ"ד נב(2) 582 (1998)). אשר למאזן הנוחות, אני סבור שהמבקשים לא הוכיחו כי ייגרם להם נזק שאינו ניתן להשבה, באם לא יינתן להם סעד זמני. מטעמים אלה כולם, לא מצאתי עילה המצדיקה מתן סעד זמני בשלב זה.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 2-6, בסך 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ד באב תשס"ז (8.8.2007).
ש ו פ ט