עע"מ 620/12 מדינת ישראל - משרד הפנים נ. יוליה בר-טל

1.

מונחת בפניי בקשה דחופה לעיכוב ביצוע של ביהמ"ש לעניינים מנהליים (כב' השופטת ו' מרוז ) מיום 18.1.12, ולפיה הותרה כניסתה של המשיבה 1 לישראל עד ליום 2.2.2012 בתנאים מגבילים. הבקשה דכאן הוגשה במסגרת עע"מ, אולם אקדים ואומר כי לטעמי מאחר שמדובר בערעור על החלטת ביניים, הרי שראוי היה להגיש בר"מ ולא ערעור, גם אם סבורה המדינה כי המשמעות האופרטיבית של החלטת הביניים שניתנה ע"י ביהמ"ש קמא מהווה הלכה למעשה פסק דין סופי.

2.

הרקע העובדתי פורט בהודעת הערעור ואיני רואה לחזור על כך אלא בתמצית שבתמצית. המשיבה היא אזרחית גרמניה הנשואה למשיב מס' 2 שהוא אזרח ישראלי שאינו מתגורר בארץ. בעבר סורבה כניסתה של המשיבה מספר פעמים לישראל, אולם אין חולק כי בשנים האחרונות ביקרה מספר פעמים בישראל.

המשיבה הגיעה לישראל ביום 17.1.2012 ונמסר לה כי כניסתה לישראל מסורבת. המשיבה הגישה עתירה מנהלית לביהמ"ש לעניינים מנהליים ובה עתרה לבטל את החלטת שר הפנים שלא להתיר את כניסתה לישראל. בד בבד עתרה למתן צו ביניים וצו ארעי המורה למשרד הפנים שלא להרחיקה מישראל עד להחלטה בבקשה למתן צו ביניים. העתירה הומצאה למעשה לפרקליטות בשעות הבוקר של ה-18.1.2012 (נשלחה בפקס במהלך הלילה שקדם) והדיון בבקשה התקיים בשעות הצהריים בפני כב' השופטת מרוז. בסופו של דיון ניתנה ההחלטה מושא הבקשה שבפני ולפיה הורה ביהמ"ש קמא על ביטול צו ההרחקה שהוצא כנגד המשיבה והתיר את כניסתה לישראל עד ליום 2.2.2012 בתנאים מגבילים שונים ובערבויות שונות שפורטו בהחלטה.

3.

אקדים ואציין, כי על פניו נפלה שגגה בהחלטת ביהמ"ש קמא באשר לא נטען כי ניתן צו הרחקה כנגד המשיבה, וממילא לא נתבקש ביטול צו הרחקה, כך שענייננו מתמקד בשאלת סירוב הכניסה לישראל.

4.

במישור הדיוני דומני כי יש ממש בטענה שהסעד הזמני שניתן חופף לסעד העיקרי. במישור זה, אכן דומה כי ההחלטה חוטאת לעיקרון הדיון הדו-שלבי הנוהג ב בית המשפט לעניינים מנהליים בדומה לדיון בבג"צ.

אוסיף ואומר, במישור הדיוני, כי הלכה עמנו כי מתן צו עשה אינו ניתן כדבר שבשגרה (בר"מ 5346/03 מלבסקיה נ. שר הפנים , לא פורסם 18.6.03).

5.

יכולים היינו להפסיק הילוכנו בנקודה זו, אולם מאחר שהצדדים נכנסו גם לפן המהותי, אוסיף ואומר בקצרה כי מהחלטת ביהמ"ש קמא עולה כי נחה דעתו של ביהמ"ש, לאחר שעיין בחומר החסוי, כי החומר סותר במידה מסוימת את טענות המשיבה כי חדלה מפעילותה בארגון ה- ISM .

מבלי לחזור על ההלכות המוכרות וידועות לפיהן כל מדינה זכאית לקבוע מי יבוא בשעריה, וכי לשר הפנים שיקול דעת רחב, הרי שבתי המשפט המנהליים כבר נדרשו בעבר לעתירות של פעילים בארגון זה ודחו עתירות כנגד שיקול דעתו של שר הפנים שלא לאפשר להם כניסה לישראל (ראו, לדוגמא, עת"מ (ת"א) 2082/04, עת"מ (ת"א) 2364/06).

6.

איני רואה לקבוע מסמרות בנושא, מאחר שאני סבור כי הדרך הראויה למיצוי הדיון היא קיום דיון כהלכתו בבקשה לסעד העיקרי לפני ביהמ"ש לעניינים מנהליים.

אשר על כן, אני נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע במובן זה שהמשיבה תישאר בחדר המסורבים בנתב"ג וכי הדיון בעניינה ייערך כבר ביום ראשון הקרוב ה-22.1.2012 בפני ביהמ"ש לעניינים מנהליים בעתירה העיקרית. הצדדים הסכימו כי כתב הערעור דכאן יהווה כתב תשובה בעתירה גופה. מובן כי המשיבה רשאית לבחור לטוס חזרה לגרמניה, ובמקרה כאמור מובן כי לא תאלץ להמשיך לשהות בחדר המסורבים.