עע"מ 6271/01 מובילי עטיה בע"מ נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פלפל) מיום 23.7.01 בה קיבל בית המשפט ערר של המדינה על החלטת בית משפט השלום והורה על החזרת משאית שנתפסה לחזקת המשטרה. המשאית, כך נציין מעתה, רשומה על שם מר שבתאי עטיה. בבקשת הרשות לערער, חברת מובילי עטיה שבתאי בע"מ (להלן - החברה) טוענת, למרות הרישום, כי היא הבעלים וכי המשאית נרשמה על שם מר עטיה בטעות.

ההליכים הקודמים

1.ביום 12.3.01 תפסה משטרת ישראל, מכוח סמכותה על פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט1969- משאית מ.ר. 72-226-15 (להלן: התפוס) על יד המושב בת הדר, בחשד לביצוע עבירה של גניבת חול.

2.ביום 20.3.01 הגישה החברה לבית משפט השלום באשקלון "בקשה דחופה להשבת התפוס" לפי סעיף 34 לפקודה האמורה. בבקשה זו טענה כי היא הבעלים של התפוס, וכי נהג המשאית נשלח למחצבה הפועלת ברשיון ונכנס בטעות למחצבה ריקה, שאיננה פועלת.

3.ביום 27.3.01 הוגש כתב אישום נגד שבתאי עטיה (הבעלים הרשום של המשאית ובעל המניות העיקרי בחברה) ויהודה אטיאס (שעבד עם המשאית). כתב האישום מייחס לשניים כרייה שלא כדין על פי החוק לתיקון פקודת המכרות, התש"ס - 2000 (להלן: פקודת המכרות). על פי כתב האישום ביום 12.3.01 בסמוך לשעה 07:30 באזור הסמוך למתקן מקורות, באתר השייך למנהל מקרקעי ישראל כרה נאשם 2, אטיאס יהודה, חול בכמות של ארגז משאית מלאה, וזאת באמצעות טרקטור שופל שהוסע על ידי אחר שזהותו אינה ידועה למאשימה. המתואר כך נטען, בוצע בידיעת שבתאי עטיה והוא ששלח את אטיאס יהודה לאתר, ונתן בידו את המשאית על מנת להעמיס עליה חול. משהבחין אטיאס בג'יפ ירוק של איש הסיירת הירוקה ומשהורה לו לעצור, עקף אותו ונמלט עד אשר נתפס על ידי ניידת משטרה שהוזעקה למקום.

4.ביום 28.3.01 הגישה המדינה תגובה לבקשה להשבת התפוס וזו לשונה:

"בית המשפט הנכבד מתבקש להורות על החזקת התפוס בתיק ב.ש. 970/01 וזאת עד לתום הליכים המשפטיים בתיק פ.א. 1243/01 ואלו נמוקי הבקשה:

1.כנגד המבקש, שבתאי עטיה, הוגש היום כתב אישום בגין ביצוע עבירה של כריית חול בלתי חוקית (מצ"ב עותק כתב האישום).

2.למבקש 4 הרשעות בגין ביצוע עבירות של גניבת חול.

3.כנגד המבקש תלוי ועומד מאסר ע"ת בר הפעלה בן 6 חודשים וכן ערבות בסך 10,000 ש"ח בת.פ. 2485/99 של ביהמ"ש נכבד זה, בגין ביצוע עבירה של כרייה בלתי חוקית.

4.כריית חול בלתי חוקית הינה עבירה חמורה שפוגעת קשות במשאב טבעי וחיוני הן מבחינת שימור הטבע והן כמגן על מי התהום מפני זיהום.

5.לאור כל האמור לעיל מתבקש ביהמ"ש הנכבד להורות על החזקת התפוס עד לתום ההליכים המשפטיים".

5.ביום 9.4.01 דחה בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ח' נחמיאס) את הבקשה, והותיר את התפוס בידי המשטרה אולם אפשר לחברה להגיש בקשה מחודשת להשבת המשאית לאחר 21 יום אם לא יסתיים הדיון בתיק העיקרי. ב6.5.01- הגישה החברה "בקשה חוזרת להשבת התפוס". ב17.5.01- קיבל בית משפט השלום (כב' השופט ח' נחמיאס) את הבקשה והורה על השבת המשאית לחברה, תוך קביעת תנאים מגבילים וביניהם:

א.הפקדת סך של 50,000 ש"ח או ערבות בנקאית בסכום זה שאיננה מוגבלת בזמן להבטחת תנאי השחרור.

ב.תחתמנה שתי ערבויות כל אחת על סך 400,000 ש"ח על ידי מר שבתאי עטיה ועל ידי אישתו גב' עטיה להבטחת תנאי השחרור.

ג.יוטל עיקול על המשאית לטובת מדינת ישראל במשרד הרישוי. הדבר יטופל על ידי בא כוחה של החברה, ואישור על כך יומצא על ידו לנציג המשיבה כהוכחת ביצועו של תנאי זה.

ד.מר שבתאי עטייה חייב לנהל רישום מדויק יום יומי מראש על השימוש שמתוכנן להעשות במשאית לרבות שעות העבודה, מקומות העבודה, דרכי הנסיעה והנהגים לרבות רישומים על ביצוע נסיעות ועבודות הלכה למעשה בפועל, על מנת שניתן יהיה לפקח ולבקר תנאי השחרור הנ"ל.

6.ב10.6.01- הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על ההחלטת האמורה. ב23.7.01- קיבל כבוד השופט פלפל את הערר והורה על החזרת המשאית לחזקת המשטרה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

טענות הצדדים

7.החברה מבקשת להורות על שחרור המשאית אשר נתפסה על ידי המשטרה והשבתה לידיה. טענתה העיקרית היא כי טעה בית המשפט המחוזי אשר לא ייחס חשיבות לעובדה כי התפוס הינו בבעלותה, ולא בבעלותו של מר עטיה. בנוסף, לטענת החברה, בית משפט המחוזי לא ערך את האיזון הראוי בין זכות הקניין שלה לבין אינטרס הכלל במניעת ביצוע עבירה באמצעות התפוס. המשיבה טוענת לעומתה כי טענת החברה לפיה בית משפט קמא לא ייחס חשיבות לכך שהיא, ולא מר עטיה היא הבעלים - הינה טענה מלאכותית. החברה עוסקת בהובלת מטענים, לרבות שינוע חול. אין חולק כי מר עטיה הינו בעל מניות עיקרי בחברה ומעסיקו הישיר של נהג המשאית. מהראיות עולה כי מר עטיה הגיע למקום לאחר האירוע ופגש את הפקח והשוטרים. בנוסף, מר עטיה הוא זה שנתן למר אטיאס את ההוראות בדבר כריית החול. לפיכך, לטענת המשיבה, בדין קבע בית משפט קמא כי נסיון המשיבה להציג את עצמה ואת מר עטיה כאישיות משפטית נפרדת, במטרה לשחרר את המשאית מכל קשר כלשהו לנאשם ועל ידי כך למנוע תפיסתה - דינו להידחות.

8.המדינה מפנה לסעיפים 111א, ו111-ב לפקודת המכרות המטילים אחריות מיוחדת גם על מעסיקים, נושאי משרה בתאגיד ובעלי כלי רכב (או אחראי מטעמם) אשר השתתפו בגניבת חול. על פי סעיף 111ו(א)(1) - אם הורשע בעל הרכב או האחראי על הרכב מטעמו בעבירות של כריית חול שלא כדין או גניבת חול בחמש השנים שקדמו לתפיסת הרכב, לא יורה בית המשפט על החזרתו אלא "מנימוקים מיוחדים שירשמו" (ובלבד שיוגש כתב אישום תוך 90 יום מיום תפיסת הרכב). תנאי סעיף 111ו(א)(1) לפקודה מתקיימים, לטענת המשיבה, במקרה שלפנינו, ואין "נימוקים מיוחדים" לסטות מהכלל שאין להחזיר את התפוס. בנוסף, החלטת בית משפט קמא משקפת את האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים במקרה דנן: זכות הקניין של החברה ואינטרס הכלל במניעת ביצוע עבירה באמצעות התפוס.

התשתית הראייתית

9.אין ספק שהמאשימה הניחה תשתית ראייתית לכאורה לנטען בכתב האישום. אטיאס נתפס בכף וניסה להיחלץ. את הוראותיו קיבל מעטיה. הטענה שאטיאס הגיע בטעות למחצבה ריקה במקום למחצבה פעילה, אליה שלח אותו עטיה לטענתו, לכאורה אינה מתקבלת על הדעת. בין כך ובין כך מקומה במשפט ואין היא מקעקעת את התשתית העובדתית הלכאורית.

טענת החברה כי היא הבעלים של החפץ

10.החברה טוענת, כזכור, והיא מציגה לענין זה מסמכים שונים, כי היא (ולא מר עטיה) הינה הבעלים של המשאית. המשאית נרשמה, לדבריה "בטעות" על שמו של עטיה. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם זיקת הבעלות בתפוס בעזרתו נעברה עבירה לפי פקודת המכרות הינה תנאי-בלעדיו-אין לתפיסה זמנית במשאית. החברה טוענת כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא ייחס משמעות לעובדה כי התפוס הינו (לטענתה), בבעלותה שלה ולא בבעלותו של מר עטיה.

המדינה משיבה כי לזיקה לה טוענת החברה - בעלות בנכס הנתפס - אין חשיבות. לטענת המדינה האבחנה בין החברה למר עטיה הינה מלאכותית. אין מחלוקת שמר עטיה הינו מחזיק המניות העיקרי בחברה.

11.מקובלת עלי טענת החברה שעל פי כתב האישום כפי שהוא, (ובהנחה שהיא ולא מר עטיה הינה הבעלים של המשאית) - לא ניתן יהיה, בסופה של הדרך לחלט את המשאית כאמור בפקודת המכרות. נוכח טענת המדינה כי אין זה משנה אם החברה או עטיה הינם הבעלים, אניח לצורך החלטה זו כי אכן הבעלות היא של החברה. כך אני

מניחה אף כשלעצמי יש לי ספק אם חברה רושמת "בטעות" רכב על שם בעל המניות העיקרי ולא על שמה. פשר ה"טעות" לא הוסבר. דעתי היא כי גם בהנחה שהחברה הינה הבעלים, קיימת סמכות להורות על החזקת המשאית עד סיומו של המשפט, ואף ראוי לעשות כך. "מעצרה" של המשאית קרי: תפיסתה הזמנית, נועדה למנוע את הסכנה שברכב זה תעשנה פעולות נוספות של גניבת חול. לכך אפנה עתה.

12.לאחרונה תוקנה פקודת המכרות בחוק לתיקון פקודת המכרות, (עמ' 2) התש"ס2000-. בענייננו, התפיסה נעשתה על פי התיקון האמור לפקודה. בבואנו לפרש את הוראות התפיסה הזמנית שנקבעו בפקודת המכרות, נעשה כן תוך השוואה להסדרי תפיסה אחרים שנקבעו בחוקים שונים, ותוך הבאת הרקע לתיקון פקודת המכרות.

תפיסת רכב לפי פקודת המכרות על רקע הסדרי תפיסה אחרים

13.ההסדר הכללי בענין תפיסת חפצים קבוע בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) נוסח חדש התשכ"ט1969-. סעיף זה מורה:

"32. סמכות לתפוס חפצים

(א) רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

הסעיף מונה חמש חלופות המסמיכות שוטר לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח כי נתקיימה אחת מהן. החשובה לענייננו היא החלופה לפיה שוטר רשאי לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח שבאותו חפץ "עומדים לעבור עבירה". על חלופה זו, בהקשר זהה לענייננו - עבירות של כריית חול בלתי חוקית וגניבתו, עמד בית משפט זה מפי השופט חשין ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל , פ"ד נג(3) 312. באותו ענין נדונה תפיסתו של טרקטור שופל באמצעותו עסקו אנשים בכריית חול בלתי חוקית. השופל האמור היה, כלשונו של השופט חשין "שופל נגח" ש"הוכיח עצמו עבריין מן המנין", בכך שנתפס בפעם השלישית

בביצועה של כריית חול בלתי חוקית וגניבתו. בעניינו של שופל זה קבע השופט חשין:

"מסתבר כי השופל עשה מינהג לעצמו לעבור מיד-אל-יד, ככל הנראה במסגרת התארגנות הפועלת היטב ובמישטר. חשש לעתיד נלמד מן העבר, ומשידענו כי השופל שופל מועד הוא - שופל נַגָּח - שוב לא יהא זה ראוי אם נתיר לו להתהלך בחולות יבנה חופשי, לחפור חול לרצונו לגונבו. אכן, קיים יסוד סביר להנחה ולחשש כי השופל הִרְגִיל עצמו במעשי-עבירה, ונכון יהא אם נגן על הציבור מפניו ונורה על המשך מעצרו. זו הדרך האחת, כמסתבר, למנוע את גאלי ואת השופל מהמשיך ומעבור עבירות מכוערות שעברו (לכאורה). נודה: מעצרו של השופל מביא על גאלי נזקים כספיים ניכרים; ואולם בהתהלך השופל חופשי נושא הציבור הרחב אף-הוא, כפי שראינו, בנזקים, וראוי הוא הציבור כי נגן עליו מפני שופלים רעים ומרֵעים. המשך החזקת השופל בידי המשטרה פוגע בקניינו של גאלי אף שטרם הוכחה אשמתו. ואולם, לא זו בלבד שהשופל נתפס - שלוש פעמים - בשעת מעשה (flagrante delicto) , אלא שאין ספק בדעתנו כי במאבק הנערך לעינינו בין קניין הפרט לבין קניין הציבור ואינטרס הציבור, ראויים הם קניין הציבור ואינטרס הציבור כי ייצאו וידם על העליונה. רק על דרך זה, כמסתבר, נוכל להגן על הציבור".

"השופל הנגח" נתפס מכוח הדין הכללי - סעיף 32 הנזכר. תפיסת החפץ כאמור באלטרנטיבה הנזכרת "עומדים לבצע עבירה" (בחפץ), היא איפוא, תפיסה שתכליתה מניעת עבירות.

14.בפקודת הסמים המסוכנים ישנו הסדר סבוך למדי, שאין צורך לעמוד כאן על כל פרטיו, בענין חילוט רכוש. סעיף 36ו לפקודה האמורה מסמיך את בית המשפט ליתן צווים זמניים שתכליתם להבטיח את מימוש החילוט הסופי במסגרת גזר הדין. וכך מורה הסעיף:

"36ו. סעדים לחילוט רכוש

(א) הוגש כתב אישום או הוגשה בקשה לחילוט אזרחי, רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר - מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש (להלן בסעיף זה - צו זמני); לענין זה, "בית המשפט" - בית המשפט המחוזי שלפניו הוגשו כתב האישום או התובענה, לפי הענין.

(ב) בית המשפט המחוזי רשאי לתת צו זמני כאמור בסעיף קטן (א), בטרם הוגש כתב אישום, על-פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז הנתמכת בתצהיר כי יש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט; תקפו של צו זמני לפי סעיף קטן זה יפקע אם לא הוגש כתב אישום תוך תשעים ימים מיום שניתן.

(ג) בית המשפט רשאי לתת צו זמני כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) גם במעמד צד אחד, אם סבר שיש חשש לעשיה מיידית ברכוש, שתכשיל את חילוטו; תקפו של צו זמני, שניתן במעמד צד אחד, לא יעלה על עשרה ימים, והבקשה תישמע במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ותוך תקופת תקפו של הצו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, להאריך את תקפו של צו זמני שניתן במעמד צד אחד לתקופה נוספת שלא תעלה על עשרה ימים.

(ד) על החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתן לערער לפני בית המשפט העליון שידון בערעור בשופט אחד; הערעור יוגש תוך שלושים ימים מיום שהודעה ההחלטה למערער.

(ה) ציווה בית המשפט כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב), ולא חולט הרכוש, רשאי בית המשפט להורות שמי שניזוק בשל צו כאמור יפוצה מאוצר המדינה".

מטרת הצווים הזמניים, כאמור בפקודת הסמים המסוכנים, היא מניעת הברחתו של רכוש עד לדיון בחילוט הסופי, שתכליתו עונשית, כחלק מגזר הדין על פי סעיפים 36א (חילוט רכוש בהליך פלילי) וסעיף 36ב (חילוט רכוש בהליך אזרחי). בפסיקה עניפה לענין תפיסה זמנית של חפצים, כאמור בפקודת הסמים המסוכנים , הושם הדגש על הפגיעה הזמנית בזכות הקנין ובתי המשפט קבעו לא אחת הסדרים זמניים לשחרור חפצים, ובמיוחד כלי רכב, בתנאים מגבילים (ראה למשל: בש"פ 6821/96 נורה אלחמודי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3159/00 אסנת רבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ולאחרונה: החלטתי בבש"פ 6159/01 יונס אבו עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וההחלטות הנוספות הנזכרות בו). לעומת זאת, תכלית ההסדר החדש שבפקודת המכרות , עליו אעמוד מיד, היא מניעת ביצוע עבירות באמצעות אנשים "מועדים" או כלי רכב "מועדים". נקודת "האיזון" בין זכות הקנין של הפרט לבין זכות הקנין של הציבור בנכסיו שונה

בהסדרי התפיסה הזמנית לפי פקודת הסמים ובהסדר התפיסה הזמנית לפי פקודת המכרות. בהסדר לפי פקודת המכרות נסוגה, בהעדר "נסיבות מיוחדות" זכות הקנין של הפרט מפני זכות הציבור להגן על קניינו.

15.ההסדר החדש שבפקודת המכרות נקבע בחוק לתיקון פקודת המכרות (מס' 7) התש"ס2000-. נקבעו הוראות הן לענין עבירות, הן לענין תפיסה זמנית והן לענין חילוט סופי. הוראות אלה חלות על ענייננו.

" תפיסה לחילוט רכב

111ו.(א) נתפס רכב לפי סעיף 32 לפקודת מעצר וחיפוש בקשר לביצוע עבירה לפי סעיפים 111 או 111ב יחולו, נוסף על הוראות הפרק הרביעי לפקודה האמורה, הוראות אלה:

(1) הורשע בעל הרכב או האחראי על הרכב מטעם בעל הרכב, בתוך חמש שנים שקדמו לתפיסת הרכב, בעבירה לפי סעיפים 111, 111ב או סעיף 384 לחוק העונשין בקשר עם חומר חציבה, או שהורשע אדם אחר בעבירה כאמור שביצע באמצעות הרכב בתוך חמש שנים שקדמו לתפיסת הרכב, לא יורה בית המשפט על החזרת הרכב לפי סעיף 34 לפקודה האמורה עד תום ההליכים, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שיוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיפים 111 או 111ב בתוך תשעים ימים מיום תפיסת הרכב;

(2) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 111 או 111ב, והוא בעל רכב שבאמצעותו בוצעה העבירה, רשאי בית המשפט נוסף על כל עונש אחר, להורות על חילוט הרכב.

(ב) הוראות סעיף קטן (א)(2) יחולו גם לענין רכב שלא נתפס, אך העבירה נעברה באמצעותו".

סעיפים 111, 111ב הנזכרים בסעיף 111ו מורים:

"111.(א) החוצב או הכורה חומר חציבה בלי רשיון לפי פקודה זו, מקום שנדרש רשיון כאמור, או שלא על פיו, או העושה פעולה בניגוד להוראות סעיף 109א, דינו - מאסר חמש שנים או קנס פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין).

(ב) נעברה עבירה לפי סעיף קטן (א) על ידי תאגיד, דינו - כפל הקנס האמור בסעיף קטן(א).

"111ב.(א) בעל רכב או אדם האחראי על הרכב מטעם בעל הרכב, חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 111 באמצעות הרכב; המפר הוראה זו, דינו - קנס פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין;

היה המפר תאגיד, דינו - כפל הקנס האמור.

(ב) נעברה עבירה לפי סעיף 111 באמצעות רכב, חזקה היא כי בעל הרכב או האחראי על הרכב מטעמו לפי הענין, הפר את חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו.

(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריותו של בעל הרכב או אדם האחראי על הרכב לפי הוראות פרק ה' סימן ב', לחוק העונשין, אם היה צד לעשיית עבירה לפי סעיף 111".

לעבירות על פי סעיפים 111, 111ב לפקודת המכרות או עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין (עבירת הגניבה) בקשר עם חומר חציבה נקרא להלן, לשם הקיצור ועל חשבון הדיוק עבירות של גניבת חול.

16.ההוראות שבסעיף 111ו האמורות מתווספות כאמור בהן על הוראות הפרק הרביעי לפקודת המעצר והחיפוש. בהצעת החוק לתיקון פקודת המכרות הוסבר כי ההצעה באה על רקע התגברות של כריית חול ללא היתר כדין וגניבת חומרי חציבה עד כדי פיתוח תשתית עבריינית מקיפה. חומרתה של התופעה מתבטאת בעיקר בנזק אקולוגי וכלכלי עליו עמד השופט חשין ברע"פ 1792/99 הנזכר (ענין גאלי - מ.נ.) ובהתמעטות עתודות החול במדינה. (ה"ח 2845 תש"ס עמ' 218). בפרשת גאלי עמד השופט חשין בהרחבה רבה על התופעה של גניבת חומרי חציבה, ואין אני רואה צורך לחזור על כל המתואר שם.

17.בא-כוחה של המבקשת שם את הדגש בטיעונו על כך שניתן לחלט

רכב שבאמצעותו בוצעה העבירה רק אם הבעלים הורשע בעבירה של גניבת חול. הוא תוהה מה הטעם בתפיסה אם אין היא יכולה להסתיים בחילוט. אם כטענתו, המבקשת היא הבעלים, אכן לא ניתן יהיה לכאורה חלט את הרכב על פי כתב האישום כפי שהוא. המדינה לעומתו שמה את הדגש על ההוראות בענין התפיסה הזמנית כאמור בסעיף 111ו(א)(1), ועל המטרה של מניעת גניבת חול.

18.טענות המדינה נראות לי מטענות המבקשת. סעיף 111ו(א)(1), נועד למנוע עבירות על ידי המשך החזקה של המשיבה ברכב שנתפס בקשר לביצוע עבירות של גניבת חול. בענין גאלי נדון מקרה בו הרכב נשוא התפיסה היה רכב "מועד". סעיף 111ו(א)(1) קובע ברישא שלו מעין "חזקת מסוכנות" (אם נשאל ביטוי מתחום דיני המעצרים) או אולי מוטב לומר - "חזקת מועדות". ל"חזקת המועדות" שתי חלופות: החלופה הראשונה - בעל הרכב או אחראי על הרכב מטעם בעליו הורשע בתוך חמש שנים שקדמו לתפיסה בעבירה של גניבת חול. החלופה השניה היא שהורשע "אדם אחר" בעבירה כאמור, שביצע באמצעות הרכב בתוך חמש שנים שקדמו לתפיסת הרכב.

19.המחוקק אוסר על החזרת הרכב (בהעדר "נסיבות מיוחדות"): החלופה הראשונה עוסקת בבעלים "מועד" (או אחראי "מועד" מטעם הבעלים). החלופה השניה, המזכירה לנו את פרשת גאלי

עוסקת ברכב "מועד". אף אם "אדם אחר" (דהיינו- מי שאינו הבעלים או האחראי מטעמו) הורשע בעבירות של גניבת חול שנעברו באותו רכב ייחשב הרכב "מועד". בפרשת גאלי היה הרכב מעורב במעשה נשוא האישום בגניבת חול בפעם ה שלישית . כל הנסיבות שתוארו בפרשה היו נסיבות חמורות ביותר. בא המחוקק ומבהיר לנו כי די ב"עבירה קודמת" אחת שנעברה ברכב כדי שתקבע לגביו "מועדות". הרכב לא יינקה, וחזקת המועדות לא תוסר ממנו, גם אם יעבור מיד ליד כמתואר בפרשת גאלי . כך נלחם המחוקק בעבירות של פשע מאורגן של גניבות חול.

20."חזקת המועדות" על שתי חלופותיה באה להקל על התביעה במלחמת החורמה בגנבי החול, הגורמים נזק בלתי הפיך לעתודות החול בארץ. תכליתו של סעיף 111ו(א)(1), בדומה לחלופה לפיה יש יסוד סביר להניח שבחפץ "עומדים לעבור עבירה" שבסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט1969-, הינה מניעת ביצוע עבירות. אולם הדין הספציפי - פקודת המכרות כפי שתוקנה - יוצר חזקות , המקלות מאד על התביעה להוכיח כי עומדים לעבור ברכב עבירה.

21.המחוקק מורה לנו, במסגרת אותה מלחמת חורמה שהכריז על גניבת חול בתיקון לפקודת המכרות, כי הרכב לא יוחזר אלא "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". הפגיעה בזכות הקנין כשלעצמה איננה נימוק מיוחד. פגיעה כזו אופיינית לכל המקרים בהם נתפס כלי רכב. ההסדר שבפקודת המכרות שונה, כאמור, מהסדר התפיסה הזמנית שבפקודת הסמים המסוכנים. תכליתו של ההסדר בפקודת הסמים המסוכנים היא, כמבואר, מניעת הברחתו של חפץ על מנת להבטיח אפשרות חילוט סופי במסגרת גזר הדין. ההסדר שבפקודת המכרות נועד למנוע עבירות.

22.סעיף 111ו(א)(1) שתכליתו מניעת עבירות איננו מתנה, כתנאי-בלעדיו-אין שהבעלים של הרכב יהיה נאשם במשפט. (והשוו: החלטתה של השופטת דורנר בבש"פ 498/01 עמאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); באותו ענין - להבדיל מענייננו - לא היתה תשתית ראייתית מספקת להצדקת התפיסה). עשויות להיות נסיבות יוצאות דופן בהן העדר זיקה בין העבירות הקודמות לבעל הרכב עשויה להיות בגדר "נימוקים מיוחדים שיירשמו" המצדיקים את שחרור הרכב. טול מקרה בו אין מחלוקת על כך ש"העבירה הקודמת" בוצעה בידי גנב . בנסיבות מיוחדות כאלה נסתרת "חזקת המועדות" של הרכב הקיימת לפי החלופה השניה של סעיף 111ו(א)(1). לא כך הוא, כאשר הרכב עובר מיד ליד בהסכמת הבעלים כמתואר בענין גאלי . למקרה יוצא הדופן שהבאתי אין כמובן דבר וחצי דבר לענייננו אנו. אין בכוונתי לנסות כוחי בהצבת רשימת "נסיבות מיוחדות" המצדיקות שחרור. בענין זה יפעלו בתי המשפט כחוכמתם, על פי נסיבות שיובאו להם. ואולם - יש לזכור כל העת כי הכלל הוא איסור שחרורו של הרכב, והחריג לכלל הוא "נסיבות מיוחדות שיירשמו".

23.החשש שהמשפט יימשך תקופה ארוכה גם הוא אינו בגדר "נסיבה מיוחדת". המחוקק דרש בסיפא לסעיף 111ו(א)(1) כי כתב אישום יוגש תוך תשעים יום מיום תפיסת הרכב. בכך הוא מגביל את המאשימה רק לגבי תקופת הזמן שבין התפיסה לבין הגשת כתב האישום. אין פירוש הדברים שאם משפט יתארך (לשון עתיד) לא יוכל הבעלים לבקש לעיין מחדש בהחלטת התפיסה הזמנית. על אפשרות זו עמד השופט חשין בפרשת גאלי (ס' 24 לפסק הדין). אולם בעת מתן ההחלטה בענין התפיסה הזמנית חשש עתידי זה אינו שיקול.

מן הכלל על הפרט

24.מהתשתית הראייתית שעלתה בפני הערכאה הראשונה עולה, כאמור, כי מר עטיה, שהוא בעל מניות עיקרי ומנהל בחברה וגם אחראי מטעמה על הרכב, עבר עבירה המצדיקה את תפיסת הרכב. התשתית העובדתית הינה, לכאורה, תשתית מוצקה. קיימת מחלוקת בין הצדדים על חלק מהרשעותיו הקודמות של עטיה אולם מקובל על שניהם שעבירת הגניבה שבוצעה בשנת 99 בגינה הורשע מר עטיה ביום 15.6.00 היא עבירה של גניבת חול. די בעבירה זו כדי שיתמלאו תנאי החלופה הראשונה של סעיף 111ו(א)(1). כתב האישום נגד מר עטיה ונגד נהג המשאית הוגש ביום 27.3.01 קרי: 15 יום מיום תפיסת המשאית. כל תנאי סעיף 111ו(א)(1) האמור התקיימו. על כן אוסר המחוקק על החזרת הרכב וניתן לשחררו רק מ"נימוקים מיוחדים שירשמו". האם קיימים נימוקים כאלה בענייננו? על כך משיבה אני בשלילה.

25.בהנחה שהבעלים היא החברה, ישנה זיקה הדוקה בין הבעלים לשימוש האסור שנעשה ברכב. מר עטיה הוא גם נושא משרה בתאגיד נוסף להיותו בעל מניות עיקרי. מוטלת עליו חובה כאמור בסעיף 111א לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות של כרייה שלא כדין. מר עטיה הוא גם האחראי על הרכב מטעם בעל הרכב ומוטלת עליו אחריות גם מכוח ס' 111ב(א). למעשה, לכאורה יכולה היתה המדינה בענין זה להגיש כתב אישום גם נגד החברה. הוראת סעיף 111א(ב) קובעת חזקה שאם נעברה עבירה של כרייה שלא כדין על ידי תאגיד או עובד מעובדיו חזקה היא כי בעל הרכב הפר את חובתו למנוע את העבירה אלא אם כן הוכיח שעשה כל שניתן כדי למנוע את חובתו. גם כשאני יוצאת מההנחה שעל פי כתב האישום כפי שהוא לא ניתן יהיה לחלט את הרכב, יש בנסיבות הענין הצדקה ל"מעצרו" של הרכב עד לסיום ההליכים. הפגיעה בזכות הקנין איננה, כשלעצמה, כפי שבארתי, "נימוק מיוחד" להחזרת התפוס. גם לא החשש שהמשפט יתארך, ולהערכתי אין סיבה שיתארך. שחרור הרכב בתנאים מגבילים, כפי שנעשה בהחלטת בית משפט השלום, אין בו כדי להשיג את התכלית המניעתית העומדת ביסוד סעיף 111ו(א)(1). בית המשפט המחוזי - צדק מבית משפט השלום. טעם מיוחד לא התקיים בענייננו, ועל כן לא היה מקום להורות על השבת התפוס.

26.בקשת הרשות לערער נדחית איפוא. המשאית, שנשארה בידי המבקשת מכוח צווי ביניים תוחזר לחזקת המשטרה בתוך 3 ימים מקבלת החלטה זו.

27.החלטה זו תישלח לבאי כוח הצדדים בפקסימליה.