עע"מ 6364/13 yongyang shen נ. משרד הפנים

בקשה לסעד זמני בגדרי ערעור שהוגש על פסק דינו מיום 10.9.2013 של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופט א' יעקב ) בעת"מ 57508-07-13, בו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת המשיב לשלול את רישיון הישיבה שהיה בידו וכן נגד ההחלטה להשימו במשמורת.

1.

המבקש, נתין סין, נכנס לישראל ביום 24.10.2007 באמצעות רישיון מסוג ב/1 וזאת לשם עבודה בתחום הבניין. רישיונו של המבקש הוארך מעת לעת. תוקף הרישיון שהיה בידי המבקש, טרם ביטולו, היה עד ליום 31.12.2013. כפי שיפורט, הנסיבות שהביאו לביטול רישיון הישיבה שהיה בידי המבקש שנויות במחלוקת בין הצדדים.

כעולה מטענות הצדדים, ביום 24.7.2013 נערכה ביקורת של פקחי רשות האוכלוסין באתר הבנייה בו עבד המבקש. לטענת המבקש, שני פקחים, אשר לא הציגו עצמם, פנו אליו בשפה העברית ושאלו אותו אם הוא עובד במקום ואם יש לו היתר עבודה. לטענת המבקש, אף שניסה לסמן להם היכן נמצאים מסמכיו ומסר להם את שמו, הפקחים סרבו להקשיב לו ו"ללא שום סיבה" אזקו אותו. לטענת המשיב, לעומת זאת, הפקחים נאלצו לאזוק את המבקש לאחר שזה סרב להזדהות בפניהם והחל להתפרע. אין חולק כי לאחר מכן נכנס אחד הפקחים עם המבקש למעלית וכי בשלב מסוים התכופף המבקש ונטל פטיש שהיה מונח במקום, וכי המפקח הצליח למנוע מהמבקש לעשות שימוש בפטיש. בעקבות זאת, נעצר המבקש. בחקירתו במשטרה, שנערכה בנוכחות מתורגמן, אם כי לטענת המבקש היה קושי להבין את דבריו, הסביר כי ביקש "להוריד אזיקים" באמצעות הפטיש.

2.

ביום 25.7.2013 הודיעה משטרת ישראל כי בכוונתה לסגור את תיק החקירה נגד המבקש וכי היא מעבירה את הטיפול בעניינו לרשות האוכלוסין לשם נקיטת הליכים להרחקתו מישראל. בו ביום נערך למבקש שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות אשר הורה על ביטול רישיון הישיבה שבידו. בהמשך נערך למבקש שימוע נוסף שבסופו הוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה. לאחר מכן הובא המבקש בפני בית הדין לביקורת משמורת. בהחלטתו מיום 29.7.2013 עמד בית הדין על כך ש"הקביעה העובדתית לפיה הנפת הפטיש ע"י המוחזק [המבקש, צ.ז.] היתה בפועל תנועת תקיפה ואיום כלפי פקח ההגירה טעונה חקירה וליבון", אך מאחר שלא הוגש כתב אישום הנושא לא הוברר עד תום. עם זאת ציין בית הדין, כי ספק אם ניתן להרשיע את המבקש בפלילים נוכח חומר הראיות בתיק. לבסוף קבע בית הדין, כי אם עד ליום 11.8.2013 לא יוגש כתב אישום נגד המבקש כדי למצות את ההליך הפלילי, אשר יאפשר למבקש לנסות להוכיח את חפותו, ישוחרר המבקש ממשמורת. ואכן, ביום 13.8.2013, ומשלא הוגש נגד המבקש כתב אישום, הורה בית הדין למשמורת על שחרורו ממשמורת בתנאים וכן ניתן לו רישיון ישיבה זמני, אשר אינו כולל היתר לעבוד.

בד בבד עם התנהלות ההליכים בפני בית הדין לביקורת משמורת הגישו המבקש ומעסיקו עתירה מינהלית נגד ההחלטה לשלול את רישיון הישיבה של המבקש ולהרחיקו מישראל. בית משפט קמא הורה על מניעת הרחקתו עד למתן החלטה אחרת.

3.

ביום 25.8.2013 טרם בירור העתירה, ולאחר שחרורו ממשמורת, נתפס המבקש באתר הבנייה, בו עבד בעבר, כאשר הוא עובד, אף, שכאמור, בשלב זה לא היה בידו רישיון עבודה תקף. למבקש נערך שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות בו טען כי שב לעבוד מאחר שנזקק לפרנסה. בתום השימוע הוחלט על ביטול רישיון הישיבה הזמני של המבקש ובהמשך הוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה.

4.

ביום 10.9.2013 התקיים דיון בעתירה המינהלית שהגיש המבקש. בית המשפט דחה את העתירה ואת טענות המבקש באשר לנסיבות שהביאו אותו ליטול את הפטיש וקבע, כי בנסיבות, ההחלטה על שלילת רישיונו היא סבירה ואין להתערב בה:

"אני סבור שכאשר עובד זר מרים פטיש, בין אם כדי לתקוף את פקחי המשיב ובין אם כדי לנפץ את האזיקים ששמו על ידיו, מדובר בכל מקרה בפעולה אלימה המופנית כנגד עובדי הרשות ... העותר [המבקש – צ.ז.] אף עשה חמור מזה, לאחר ששוחרר מן המשמורת וכאשר הוא יודע שאין לו אשרת עבודה, הוא נתפס עובד על ידי פקחי המשיב. העותר [המבקש – צ.ז.] עשה בכך דין לעצמו וגם בשל עובדה זו, דין העתירה להידחות".

כלפי פסק דין זה הגיש המבקש ערעור ובצדו בקשה שהוכתרה כ"צו מניעה זמני" אף שלמעשה המדובר בבקשה לסעד זמני בערעור.

הבקשה

5.

לטענת המבקש סיכויי הערעור טובים, בין היתר, מאחר שבית משפט קמא שגה משלא נתן דעתו לרקע שהביאוֹ ליטול את הפטיש. לטענת המבקש, כלל לא היה מקום לאזקו והפקחים נהגו בניגוד לנהלי המשיב בכך שעשו כן, וכי ניסיונו ליטול את הפטיש היה אך לשם הורדת האזיקים אשר הכאיבו לו ומאחר שסבר שאין כל הצדקה לאזקו. משכך, טוען המבקש, ההחלטה לשלול את רישיונו בשל התנהגות זו, שלא היה בה אלא ניסיון לעמוד על זכויותיו, איננה סבירה. עוד טוען המבקש, כי בהתנהלות המשיב, כרשות מינהלית, נפלו פגמים המצדיקים התערבות, כגון אי מתן הזדמנות נאותה למבקש להשמיע טענותיו בטרם שלילת רישיונו. המבקש מפנה לפסק הדין שניתן בבר"ם 9263/09 פוגואו נ' משטרת ישראל (1.12.2009), להלן: עניין פוגואו ) שם הורה בית המשפט לא להרחיק את המבקש אף שתקף ממש את פקחי ההגירה. המבקש מזכיר גם כי עבד בארץ במשך חמש שנים בלי שהתעוררו בעניינו בעיות מיוחדות. לבסוף נטען, כי המבקש הוטעה על-ידי חלק ממעסיקיו לסבור שההיתר שניתן לו עם שחרורו ממשמורת מאפשר לו גם לעבוד. לעניין מאזן הנוחות נטען בקצרה כי "בנקיטת הליכי הרחקה נגד המבקש בעת זו יהא כדי לסכל את הסעד המבוקש" בערעור.

6.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן החלטות המשיב בעניינו של המבקש הן סבירות ואין מקום להתערב בהן. המשיב מזכיר, כי המבקש ניסה לתקוף את נציגי המשיב אך בשל ניסיונם לאכוף את הדין ולאחר מכן אף עשה דין לעצמו כאשר עבד אף שלא היה בידו היתר מתאים. לטענת המשיב, אין מקום להסיק לענייננו מעניין פוגואו שנסיבותיו שונות, שכן במקרה זה נקבע כי לא ניתן לשלול שהמבקש שם, אשר נשדד בעבר על-ידי מי שהתחזו לשוטרים, חשש שתסריט זה חוזר על עצמו ולכן תקף את פקחי רשות האוכלוסין. לבסוף נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה, שכן למבקש לא ייגרם נזק בלתי הפיך אם יורחק מישראל.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בבקשה ובתגובה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בלי שאטע מסמרות, נראה כי קיים קושי בקבלת טענת המבקש כי סיכויי ערעורו טובים. אמנם לא הובררה עד תום שאלת מטרת נטילת הפטיש על-ידי המבקש - אם לשם תקיפת הפקחים או שמא לצורך ניסיון שבירת האזיקים - אך עם זאת ספק אם יש בכך לשנות את התמונה בעניינו, שהרי כך או כך המדובר בהתנהגות אלימה שקשה להצדיקה בטיעון שקדמה לכך התנהגות קלוקלת מצד הפקחים. צודק המשיב בטענתו, כי בכך נבדל המקרה דנא מעניין פוגואו שם טען המבקש כי סבר שלובשי המדים המתקרבים אליו כלל אינם פקחים. בענייננו המבקש הכיר בכך שהוא ניסה לחבל בעבודתם של הפקחים אך בשל שסבר שהדרך בה נהגו עימו אינה מוצדקת. לכך יש להוסיף את העובדה שגם לאחר מקרה זה ולאחר שהמבקש שוחרר ממשמורת, הוא הוסיף לעשות דין לעצמו ושב לעבוד אף שלא היה בידו היתר מתאים ואף שעתירתו טרם הוכרעה. סבורני, כי במכלול נסיבות זה יש קושי לומר כי החלטת המשיב בעניינו של המבקש אינה סבירה באופן שיצדיק התערבות.

לעניין מאזן הנוחות, כאמור, המבקש טען בעניין זה בקצרה כי דחיית הבקשה תסכל את מטרת הערעור. אף שאין חולק כי במרבית המקרים ייקשה על עובדים זרים, המגיעים לישראל כדי למצוא את פרנסתם, לשוב לכאן לאחר הרחקתם נוכח העלויות הכספיות הגבוהות הכרוכות בכך (ראו עע"ם 1347/07

גורונג נ' משרד הפנים , פסקה 10 (21.6.2007)), בענייננו המבקש כלל לא טען זאת. בנוסף לכך סבורני, כי במקרה דנא בו אדם אשר אין לו זכות קנויה לשבת ולעבוד בישראל נוהג באלימות כלפי נציגי המדינה (שוב, גם אם לא ניסה לתקוף את הפקחים עצמם אלא רק ניסה להתיר עצמו מן האזיקים) ולאחר מכן אף ממשיך ועושה דין לעצמו בכך שהוא בוחר לעבוד אף שהיתרו נשלל, זאת בעוד עתירתו לבית המשפט תלויה ועומדת ותוך ניצולו של צו ביניים שמנע את הרחקתו אותה עת – גובר האינטרס הציבורי להרחקת המבקש על האינטרס של המבקש עצמו להישאר בארץ. בהקשר זה יש להתחשב גם בכך שרישיונו של המבקש, טרם שלילתו, ממילא עתיד היה לפוג בעוד זמן לא רב (1.12.2013).

סוף דבר, נוכח האמור לעיל, הבקשה לסעד זמני בערעור נדחית. הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מיום 22.9.2013 בטל אפוא.