עע"מ 6368-23 עע"מ 6368-23

השופט א' שטיין:

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו (השופטת ה' עובדיה), בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אשר ניתן ביום 21.8.2023 בגדרי עת"מ 46207-08-28 (להלן: העתירה המינהלית(, ואשר דחה את עתירתו של המערער נגד המשיב, מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה).

2.ואלה העובדות הדרושות לענייננו. המערער, תושב הרשות הפלסטינית, נכנס ללא היתר לשטחי ישראל, ופנה לוועדת המאוימים בבקשה לקבלת מעמד בישראל והגנה, בטענה כי הוא מבוקש על-ידי הרשות הפלסטינית בשל שיתוף פעולה עם ישראל בניסיון למכור אדמות לישראלים ולסייע בהסגרת פעילי טרור. לאחר שהטיפול בבקשתו לא קודם לשביעות רצונו, פנה המערער לבית המשפט המחוזי תל אביב – יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בבקשה להוציא צו אשר יורה לוועדה להנפיק לו היתרי כניסה ושהייה בישראל (עת"מ 28565-03-23) (להלן: העתירה הראשונה). באותו יום בו הוגשה העתירה ניתן צו ארעי אשר הורה שלא להרחיק את המערער מישראל עד למתן החלטה אחרת. בתגובתה לעתירה הראשונה, הודיעה הוועדה לבית המשפט כי המערער זומן לדיון בפני ועדת המאוימים ליום 11.7.2023. בעקבות כך הורה בית המשפט למחוק את העתירה הראשונה, תוך שהוא קובע כי הצו הארעי יישאר בתוקפו עד ל-30 יום מיום החלטת הוועדה בבקשתו של המערער. ביום 11.7.2023 התייצב המערער בפני נציג הוועדה ושטח בפניו את טענותיו.

3.למרבה הצער, האירועים אשר מתוארים בערעור מכאן והלאה אינם מתוארים בצורה אשר מאפשרת את הבנתם הברורה, וגם עיון בנספחים שצורפו לעתירה אינו תורם להבנתם. ביום 13.7.2023 פנה המערער לוועדת המאוימים בפנייה שכותרתה "בקשה להיתר שהייה זמני על רקע טענות בדבר מאוימות על רקע שת"פ עם ישראל ערר על החלטת קצין המאוימים בפני רכז המאוימים". בגוף הפנייה נאמר כדלקמן: "ביום 11.7.23 הגיע המערער לקצין המאוימים ושטח בפניו שהוא בסכנת חיים ואמר שרוצים לרצוח אותו בשטחים עקב שיתוף פעולה עם ישראל אולם טענותיו נפלו על אוזניים אטומות, רכז המאוימים מתבקש להתערב בהחלטה זו לאלתר. בנוסף מתי תהיה החלטה סופית בבקשתו של העותר?" ביום 19.7.2023 נענה המערער על-ידי ועדת מאוימים ונאמר לו כי עניינו יובא לדיון בוועדה וכי "לעניין החלטת הקצינה – הנושא מצוי בבירור בשלב זה מול משטרת ישראל ולאחר סיומו יימסר עדכון".

4.ככל שהבנתי נכון את השתלשלות העניינים מהאמור במסמכים אלה ובערעור, ביום 11.7.2023 הגיע המערער לוועדה ושטח בפניה את טענותיו. באותו יום נדחתה בקשתו לקבלת היתר שהייה זמני, אם כי החלטת הדחייה לא נמסרה למערער בכתב, או שהמערער לא צירף אותה לעתירה ולערעור. בעקבות דחיית בקשתו, הגיש המערער ערר על החלטת הדחייה של ההיתר הזמני, ונמסר לו כי עניינו יובא לפני הוועדה, וכי שאלת ההיתר הזמני הינה בבירור מול המשטרה.

ולסיכום: טרם התקבלה החלטה בבקשתו של המערער להיתר קבוע ובקשתו להיתר זמני בבירור מול המשטרה.

5.ביום 20.8.2023 הגיש המערער את העתירה המינהלית נושא הערעור דנן, בה ביקש פעם נוספת צו אשר יורה ליתן לו היתרי כניסה ושהייה בישראל עד להסרת הסכנה אשר אורבת לו, לטענתו, בשטחי הרשות הפלסטינית. כן ביקש המערער סעד זמני אשר יורה לוועדה להימנע מהרחקתו משטחי ישראל עד למתן פסק דין בעתירה המינהלית.

6.ביום 21.8.2023 ניתן פסק הדין נושא הערעור, אשר מחק את העתירה על הסף בשל אי-מיצוי הליכים. בפסק הדין נקבע כי טרם התקבלה החלטה בעניינו של המערער; ומשכך הוא, אין מקום לברר את העתירה בשלב זה. בית המשפט הוסיף וקבע – במידה רבה של צדק – כי היה מקום לדחות את העתירה גם בשל האופן בו הוגשה, כשהיא מנוסחת בצורה כוללנית והינה נטולת אסמכתאות. בית המשפט אף ציין כי האופן בו נוסחה העתירה מעלה את החשש כי המערער משתמש בבית המשפט על מנת לקבל סעד ארעי אשר יכשיר את המשך שהייתו בישראל.

7.נגד פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. לצדו, הונחה בקשה לצו מניעה זמני אשר יורה לוועדה להימנע מגירושו של המערער עד למתן פסק דין בערעור.

8.אציין כי ערעור זה הוגש בטעות כבקשת רשות ערעור, ובהתאם לסמכותנו נדון בו כבערעור (ראו: תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א), אשר חלה בערעורים מינהליים מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי המשפט המינהליים)). במסגרת הערעור נטען כי בית משפט קמא שגה כשדחה את העתירה בשל כך שטרם התקבלה החלטת הוועדה. לטענת המערער, הוועדה כן קיבלה החלטה, אולם טרם התקבלה החלטה בערר אותו הגיש; וכי המערער אינו יכול להמתין עד לקבלת ההחלטה בעררו, שכן בהיעדר היתר זמני הוא עלול להיות מגורש לשטחי הרשות הפלסטינית בכל רגע.

9.לאחר עיון במסמכים שהונחו לפניי, הגעתי למסקנה חד-משמעית כי לערעור זה אין כל סיכוי להתקבל. בהתאם לכך, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור מבלי לקבל את תגובת המשיבים – זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סד"א, אשר חלה גם היא בערעורים מינהליים מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי המשפט המינהליים.

10.עיון בטענות המערער אינו מאפשר להבין האם טענתו לפיה התקבלה בעניינו החלטה נסובה אודות בקשתו להיתר זמני או על בקשתו להיתר קבוע. בין כך ובין כך, דין הערעור להידחות בשל כך שההחלטה, ככל שהתקבלה, לא צורפה לעתירה (ראו: תקנה 5(ד) תקנות בתי המשפט המינהליים). יתרה מזאת: מהמסמכים אשר צורפו לעתירה ולערעור עולה כי טרם התקבלה החלטה סופית בבקשתו של המערער להיתר קבוע ובבקשתו להיתר זמני. בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי המערער טרם מיצה את ההליכים מול הוועדה. בכל הנוגע לחששו של המערער כי הוא יגורש מישראל לפני שתתקבל החלטה בעניינו – חשש זה אינו מובן לי. בפסק הדין בעתירה הראשונה נקבע כי המערער לא יגורש מישראל עד לחלוף 30 ימים מיום קבלת ההחלטה בעניינו על ידי הוועדה; כך שלפחות על-פניו, המערער לא יכול להיות מגורש מישראל כל עוד לא התקבלה החלטה סופית כאמור.

11.נמצא אפוא כי אין כל טעם אשר יכול להצדיק את קבלת הערעור: פשיטא הוא, כי על המערער למצות את ההליכים בפני הוועדה ואת הליכי ההשגה על החלטת הוועדה, ככל שיהא בהם צורך.

12.סוף דבר – הערעור נדחה, וממילא נדחית גם הבקשה לצו מניעה. משלא התבקשה תשובה לערעור, ונוכח המתכונת הדיונית שבה ניתן פסק הדין, לא נעשה צו להוצאות.