עע"מ 642/12 סארג' מאמז נ. מדינת ישראל שר הפנים

בקשה למתן סעד זמני בערעור לפיו המבקש - אשר בקשתו למקלט מדיני בישראל נדחתה - ישוחרר ממשמורת עד להכרעה בערעור על פסק דינו מיום 20.12.2011 של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט נ' סולברג ) בעת"ם 18426-05-11.

1.

המבקש, אזרח אתיופיה ובן לקבוצה האתנית "אורומו", נכנס לישראל, שלא כדין, באוגוסט 2009. המבקש נעצר מיד עם כניסתו, ולאחר שנערך לו שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות, הוצא נגדו צו הרחקה וצו משמורת. מתגובת המשיבים לבקשה עולה, כי במהלך השימוע טען המבקש כי הוא קטין, וכי הגיע לישראל במטרה לעבוד. המבקש חזר על כך בפני בית הדין לביקורת משמורת (להלן: בית הדין ) אשר אישר את צו המשמורת. יצוין, כי בבדיקת גיל שנערכה למבקש נמצא כי הוא בגיר.

2.

ביום 2.12.2009 נערך למבקש ראיון ביחידת הטיפול במבקשי מקלט. בהחלטתו מיום 28.1.2010 דחה ראש רשות האוכלוסין את בקשת המקלט, בהסבירו כי לא עלה בידי המבקש לבסס חשש מרדיפה על רקע מוצאו (אחת העילות לקבלת מעמד פליט לפי האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951). בקשתו לעיון חוזר בהחלטה נדחתה אף היא. יצוין, כי לאורך תקופה זו בית הדין חזר ואישר את צו המשמורת, בין היתר, נוכח סירובו של המבקש לשתף פעולה עם הרשויות לשם החזרתו לאתיופיה.

3.

ביום 11.5.2011 הגיש המבקש עתירה מינהלית נגד החלטת הרשות שלא להכיר בו כפליט ולדחות את בקשתו למקלט. בית משפט קמא דחה את העתירה בקבעו, בין היתר, כי לא נפל פגם בראיון בעניין בקשת המקלט. הוסבר, כי הראיון ארך שלוש שעות, ולא שעה אחת כנטען. עוד נאמר, כי אף שהראיון תורגם לשפה האמהרית, ולא לשפת האורומו, ניכר שהמבקש הבין את שנשאל והשיב תשובות מלאות. בנוסף, המבקש אישר שהוא דובר מעט אמהרית. עוד נפסק, כי מדבריו של המבקש בפני בית הדין ובראיון עולה, כי חששו לחזור למדינתו נובע מאי רצונו להתגייס לצבא, ולא מתוך כך שיבולע לו בשל מוצאו.

4.

כעולה מתגובת המשיבים, במהלך הדיון בעתירה וכן לאחריה, בית הדין המשיך לבחון את צו המשמורת מדי פרק זמן, כנדרש בחוק (סעיף 13יב לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952) (להלן: חוק הכניסה

לישראל ). על-פי האמור בסעיף 35 לתשובת המשיבים, עניינו של המבקש נדון בבית הדין 30 פעם מאז הושם במשמורת.

5.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הוגש ערעור לבית משפט זה, ובצדו בקשה זו, בקשה לשחרור ממשמורת. בבקשה נטען, בעיקר, נגד הותרת המבקש במשמורת תקופה ממושכת, בלי שבית הדין דן באפשרות לשחררו בתנאים מגבילים. מנגד טוענים המשיבים, כי מהות הבקשה היא לסעד זמני בערעור, שכן בבית משפט קמא כלל לא ניתן צו ביניים המותיר את שהייתו של המבקש בישראל, ואין מקום ליתן סעד זה לראשונה בשלב הערעור. לעניין מאזן הנוחות נטען, כי משלא הוכח שנשקפת סכנה לחיי המבקש באתיופיה מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה, שכן אם יידחה הערעור לאחר שהמבקש ישוחרר ממשמורת, לא ניתן יהיה לאתרו. עוד נטען, כי אין מקום לשחרר את המבקש ממשמורת נוכח סירובו לשתף פעולה עם הרשויות בנוגע להחזרתו לאתיופיה.

6.

דין הבקשה להידחות. ראשית , ברי כי הסעד המבוקש אינו נדרש לשם הבטחת האפשרות לביצוע פסק הדין בערעור הקבוע בפני בית משפט זה, ככל שזה יורה על הותרת המבקש בשטחי מדינת ישראל. לשם כך, די היה לבקש סעד של מניעת הרחקה עד להכרעה בערעור - סעד שלא התבקש בענייננו (אף שנטען בבקשה, כי "אין חולק" שהמבקש לא יורחק עד להכרעה בערעורו). שנית, מקובלת עליי עמדת המשיבים, כי אין מקום להיענות לסעד המבוקש, מקום שזה לא ניתן על-ידי בית משפט קמא (ואף לא התבקש), ובמיוחד לאחר שעתירתו המינהלית של המבקש נדחתה והשתנתה נקודת האיזון (עע"ם 8696/10 שערי ריבית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.2010)).

7.

לבסוף, כאמור, הסעד המבוקש בענייננו הוא שחרור המבקש ממשמורת. הסמכות להורות כן ניתנה בחוק הכניסה לישראל לממונה ביקורת הגבולות (סעיף 13ו(א) לחוק הכניסה לישראל). החלטה זו נתונה לביקורתו של בית הדין לביקורת משמורת (סעיף 13טו(א)(2) לחוק הכניסה לישראל). על החלטת בית הדין ניתן להגיש ערעור מינהלי לבית משפט לעניינים מינהליים (סעיף 13כא(א) לחוק הכניסה לישראל), שפסק דינו ניתן לערעור, לאחר נטילת רשות, בפני בית משפט זה (ראו סעיף 12(א) לחוק בית משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000). לפיכך, ככל שרצה המבקש להשיג על ההחלטה להותירו במשמורת תחת שחרורו בתנאים מגבילים, היה עליו למצות את ההליך במסלול האמור (השוו: עע"ם 8086/10 מדינת ישראל נ' אל-רחמאן (לא פורסם, 11.11.2010) פסקה 6). יש לזכור שההליך בבית משפט זה אינו עוסק בשאלת המשמורת, אלא בשאלת תוקף ההחלטה שלא ליתן למבקש מעמד של פליט. במצב זה לא מתקיימת הזיקה הנדרשת בין הסעד הזמני לבין הסעד הסופי, שהרי הסעד הזמני נועד לשרת את הסעד הסופי, ולא מעבר לכך; מה גם שבסוגיית המשמורת כשלעצמה נקבע בדין מסלול נפרד ומיוחד שפתוח למבקש.

8.

בשולי הדברים יוער, כי יש להצר על אופן ניסוח הכותרת לבקשה. נוסח הכותרת, המתנוססת בראש הבקשה באופן בולט ומודגש, הוא: " בקשה לשחרור ממשמורת - בהסכמה ". למקרא הכותרת אין אלא להבין שניתנה הסכמה לשחרור המבקש ממשמורת, בניגוד למצב הדברים לאשורו. רק קריאת הבקשה לגופה מבהירה שההסכמה היא לעצם הגשת הבקשה (כשכלל לא ברור מדוע דרושה הסכמה לעניין זה). יש להקפיד על ניסוח שלא יצור רושם מוטעה, גם אם לא במכוון.

סוף דבר, הבקשה נדחית.