עע"מ 660/11 לידיה דסוזה נ. משרד הפנים

לפניי בקשה למתן צו שיאסור על המשיבים להרחיק את המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) מישראל, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז בעת"מ 33732-01-11 שניתן ביום 20.1.2011 על ידי כבוד השופט א' יעקב .

המבקשת נכנסה לישראל ביום 10.06.2006 באשרת עבודה מסוג ב(1) בתחום הסיעוד. המבקש 2 מתגורר בישוב טירה ומחזיק בהיתר להעסקת עובד זר. המבקשת החלה לעבוד אצל המבקש ביום 7.6.2009. ביום 13.1.2011 נעצרה המבקשת בתל אביב, ומבדיקה התברר כי מזה מספר חודשים היא אינה עובדת אצל המבקש, היא מתגוררת בתל אביב, ועובדת בעבודות משק בית. ברשותה נתפסו כתובות של דירות בתל אביב בצירוף המפתחות לאותן דירות בהן נטען כי היא עובדת. לצורך בדיקת טענותיה בענין עבודות הניקיון, התקשרו פקחי יחידת עוז עם אותם מעסיקים, והתברר כי אכן המבקשת הועסקה בבתים אלה בעבודות משק בית. בנסיבות אלה ניתנו כנגד המבקשת צו הרחקה וצו משמורת, וכן בוטלה אשרת המבקשת, בהעדר מעסיק.

ביום 17.1.2011 הובאה המבקשת בפני בית הדין לביקורת משמורת, שם טענה כי למעשה היא שהתה בתל אביב במסגרת חופשה של חודש שניתנה לה על ידי מעסיקה. טענותיה של המבקשת נדחו על ידי בית הדין וצו המשמורת אושר. בהמשך עתרה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים, אולם ביום 20.1.2011 דחה בית המשפט את העתירה בקובעו כי עובד זר המגיע לישראל, במסגרת אשרה מסוג ב(1) בתחום הסיעוד אינו יכול לעבוד בתחום אחר ואינו רשאי להחליף מעבידים אלא בהתאם לנוהג. נקבע כי המבקשת חטאה בשתיים אלה, ומשום כך נקבע שהחלטת המשיב לשים אותה במשמורת ולהורות על יציאתה מן הארץ היא החלטה סבירה בנסיבות הענין.

על החלטה זו הוגשה הודעת ערעור, ובמסגרתה הוגשה בקשה זו שלפניי. המבקשים טוענים כי בית המשפט לעניינים מנהליים שגה בפסק דינו וכי מן הראוי למנוע את הרחקתה של המבקשת עד הכרעה בהליך שהוגש. עוד נטען כי יש לתת משקל ראוי למצבו הקשה של המבקש, ולתלותו הרבה במבקשת. הודגש כי עצם הרחקת המבקשת תהווה פגיעה קשה ביותר ובלתי סבירה במבקשים, ומכאן שיש לקבל את הבקשה.

המשיב סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוען כי סיכויי ההליך שהוגש נמוכים ביותר ומאזן הנוחות מחייב את הרחקתה של המבקשת באופן מיידי. עוד טוען המשיב כי המבקשת הלכה למעשה הודתה כי הפרה את תנאי האשרה שניתנה לה, ובנסיבות הענין אין כל מקום לקבל את הבקשה, שכן היא אינה נופלת בגדר התנאים שנקבעו בהלכות של בית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בבקשת עיכוב ביצוע על המבקש לעמוד בשני תנאים: הראשון, עניינו סיכויי הערעור; והשני, עניינו מאזן הנוחות (עע"מ 6188/10 פורטס נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול (טרם פורסם, 14.9.2010)) נראה, כי בנדון דידן לא נתקיימו שני התנאים. באשר לסיכויי העתירה נראה כי אין מחלוקת שהמבקשת לא עבדה בהתאם לתנאי האשרה שלה, זאת ובצירוף הראיות שהוצגו, מעמידים בפני המבקשים משוכה גבוהה. בכל הקשור למאזן הנוחות כבר נספק כי אין בהחזרת אדם למדינתו משום אי נוחות יתרה

או נזק בלתי הפיך, המצדיקים הישארותו בארץ, שהרי ככל שיתקבל ערעורה, תוכל המבקשת לשוב לישראל ללא קושי. מכאן שהנזק שייגרם לה אינו בלתי הפיך (עע"מ 1586/10 אוזגור נ' רשות ההגירה (טרם פורסם, 8.3.2010); עע"מ 5014/04 פובאדורה נ' שר הפנים (לא פורסם 29.7.2004))

אשר על כן, הבקשה נדחית, וצו הביניים-ארעי מיום 24.1.2011 מבוטל בזאת.