עע"מ 6705/12 לואיס הרננדס נ. משרד הפנים

לפניי בקשה לסעד זמני במסגרת ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו בעת"מ 29197-02-11 (כבוד סגנית הנשיאה, השופטת מ' רובינשטיין ), מיום 18.7.2012.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, המבקש הגיע מקולומביה לישראל בחודש אוקטובר 2007, לאחר שארגון פשע בקולומביה איים על חייו ועל חיי משפחתו. עד לחודש ינואר 2008 שהה המבקש בישראל מתוקף אשרת תייר ולאחר מכן שהה כאן שלא כדין. ביום 27.7.2009 פנה לנציבות האו"ם לפליטים בבקשה לקבל מקלט בישראל. ביום 21.4.2010 נערך לו ראיון ביחידת הטיפול במבקשי מקלט בהתאם לנוהל שהיה קיים באותה עת. בין לבין, בחודש ינואר 2011 התקבל נוהל חדש לטיפול במבקשי מקלט. ביום 8.2.2011 נמסרה למבקש החלטת המשיב לפיה בקשתו למקלט נדחתה על הסף שכן הוא ברח מארצו בשל עניינים פליליים שאינם מקנים הגנת מקלט על פי אמנת הפליטים ולכן עליו לעזוב את הארץ בתוך שבעה ימים. נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, היא העתירה מושא בקשה זו, שבמסגרתה ביקש להכיר בו כפליט או לחלופין לקבוע כי מגיעה לו הגנה זמנית.

ביום 11.4.2011 ניתנה החלטה בבקשה לצו ביניים שבה קבע בית המשפט כי הנוהל החדש חל גם על בקשות שהוגשו לפני מועד פרסומו. עוד נקבע כי יש מקום לדון בעתירה לגופה ולכן ניתן צו ביניים המונע את גירושו של המבקש עד להחלטה בעתירה. כאמור, ביום 18.7.2012 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה וביטל את צו הביניים. ראשית, דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה יש להחיל עליו את הנוהל הישן. בהקשר זה נקבע כי הרשות שינתה את הנהלים על מנת לייעל את עבודתה. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי למבקש בוצע הליך של זיהוי ותשאול ולאחר מכן ראיון ומשניהם עלה כי בקשתו נובעת מסכסוך פלילי עברייני שעניינו כספי. עוד נקבע, כי גם לפי הנוהל הישן בקשות שנמצאו חסרות עילה נדחו על הסף ולכן יש לבחון האם החלטת המשיב לדחות את בקשת המבקש על הסף היא החלטה סבירה בנסיבות העניין. בהקשר זה קבע בית המשפט כי לא מצא מקום להתערב בהחלטת המשיב לפיה אין להכיר במבקש כפליט. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש לפיה יש להכיר בו כפליט שכן השלטון בקולומביה אינו יכול להגן עליו מפני הרדיפה מצד ארגוני הטרור. בית המשפט קבע כי המבקש לא הציג פנייה לרשויות האכיפה בארצו. עוד נקבע כי חוברת ההדרכה לפרשנות האמנה עליה מסתמך המבקש אינה מסמך מחייב וכי כל מדינה רשאית ליישם את האמנה כראות עיניה.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה ובמסגרתו הבקשה למתן סעד זמני המונחת לפניי. הסעד המבוקש בבקשה הוא כי אורה למשיב שלא לנקוט בהליכי אכיפה והרחקה נגד המבקש עד להכרעה בערעור.

לטענתו, ללא הסעד האמור, עלול המשיב להרחיק אותו מהארץ בטרם יישמע ערעורו. המבקש מרחיב בבקשתו לגבי סיכויי הערעור שהגיש, שלטענתו הם גבוהים. כך, בין היתר התייחס המבקש לכך ששגה בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שקבע כי תפקידו מתמצה בבחינות חוקיות ותקינות המעשה המנהלי. לטענתו, בית המשפט הוא המוסמך לפרש את אמנת הפליטים ועליו לקבוע את הפרשנות הראויה. עוד טוען המבקש בהקשר זה, בין היתר, כי לפי דיני הפליטים לא מוטלת עליו החובה לפנות למדינתו על מנת לקבל את הגנת הרשויות ויש להכיר כפליט גם במי שאינו מוכן לקבל את ההגנה של מדינתו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף. בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוען המבקש כי זה נוטה בבירור לטובתו, שכן ללא מתן הסעד הזמני הוא עלול להיעצר ולהיות מורחק לקולומביה, למרות החשש לחייו שם ומבלי שיוכל להגשים את זכותו למצות את הליכיו המשפטיים כאן.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיב.

השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, שלפיהם הכלל הרחב הוא כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. לפיכך, נקבע בפסיקה כי על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו למשל: עע"מ 8759/06 רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם, 13.11.2006)).

בענייננו, לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ובהודעת הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור מצדיקים את קבלת הבקשה. ראשית, המבקש שהה בישראל תקופה ארוכה במעמד של תייר בטרם פנה לנציבות האו"ם לפליטים בבקשה למקלט מדיני, ולא עשה כן מיד עם הגיעו ארצה. שנית, על פניו, לא מצאתי כי נפל פגם במסקנתו של בית המשפט המחוזי לעניין דחיית בקשתו של המבקש לקבלת מעמד של פליט על הסף ולעניין הצורך בהתערבות של בית משפט זה בהחלטת המשיב בעניינו. לעניין מאזן הנוחות, אמנם זה נוטה לטובת המבקש, אך לנוכח סיכויי הערעור, שכאמור אינם גבוהים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.