עע"מ 6738/13 מדינת ישראל נ. ש.י. שפץ וקנין קבלני בניין בע"מ

לפניי בקשה למחיקת הסעיפים 42-41 מהודעת הערעור המנומקת.

עיינתי בבקשה ובתגובה. לשיטתי, המערערת לא הייתה רשאית לנהוג כפי שנהגה בהכללת הסעיפים 42-41 במסגרת נימוקי הערעור. אסביר בקצרה את טעמיי.

ברור הדבר כי כפי שבעל-דין אינו רשאי לצרף ראיה חדשה בשלב הערעור ללא אישורו של בית המשפט, כך גם אינו רשאי להסתמך על ראיה כזו ולצטט מתוכה בכתבי הטענות בטרם שנתקבל האישור. בענייננו, המערערת טוענת כי פסק-הדין בהליך הפלילי הוא בגדר אסמכתא בלבד, ולכן אין צורך בהגשת בקשה לצירוף ראיה. טענה זו אין בידי לקבל. בכגון דא יש להבחין בין מסמכים הבאים להוכיח עניין שבעובדה לבין אסמכתאות משפטיות שנועדו אך ורק לתמוך בטענה נורמטיבית . ענייננו משתייך לסוג המצבים הראשון, ולכן חלים הכללים בנוגע להוספת ראיה בערעור.

טענה נוספת של המערערת היא שבדיון בבית משפט קמא הייתה התייחסות של הצדדים לנושא ההליך הפלילי. אלא שאין טענה כי כתב האישום התקבל כדין כראיה (ראו ב"ש 153/06 צביח נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 345 (1986)), ולא ניתן להשלים את החסר במקרה זה ב"רמזים" ובאזכורים שאף אין להם תיעוד מפורש בפרוטוקול. בהקשר זה גם אין בידי לקבל את הטענה כי לא מדובר ב"ראיה חדשה" אלא בחלק מנימוקי הערעור. אמנם, אין ספק כי המערערת רשאית להשיג על נימוקי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי (לרבות בעניין "רכילות הרחוב"). אולם, בענייננו המערערת הלכה צעד נוסף, שעה שציטטה את כתב האישום (שבו לפי הנטען הורשע ראש העירייה), וביקשה להסתמך על תוכנו, זאת בעוד שבבית המשפט קמא לא נעשה ניסיון להגיש את המסמך (כתב האישום והכרעת הדין), וממילא גם אין החלטה של בית המשפט קמא בעניין קבלה או אי-קבלה שלו כראיה (השוו ע"א 989/06 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' קר-פרי חולון בע"מ (28.1.2007)).

התוצאה היא שדין הבקשה להתקבל במובן זה שהמערערת תגיש תוך 7 ימים נימוקי ערעור מתוקנים, וכן תוכל להגיש בקשה נפרדת להוספת ראיה, שתטופל כמקובל. המערערת תישא בהוצאות המשיבה 1 בגין הבקשה שלפניי בסך של 2,500 ₪, ובהוצאות המשיבה 2 בסך של 1,000 ₪.