עע"מ 6759/14 כריסטיאן מדווש נ. משרד הפנים

לאחר עיון בפסק הדין נשוא הערעור, בבקשה למתן סעד זמני ובתשובה לה, הגעתי למסקנה כי יש בנסיבות העניין מקום להורות על סעד זמני בערעור המונע הרחקתו ומעצרו של המערער עד למתן פסק דין בערעור.

לא אאריך בהבאת הרקע העובדתי שעומד בבסיס החלטות הועדות הרלוונטיות והגורמים המקצועיים במשרד הפנים לדחות את בקשותיו השונות של המבקש להסדרת מעמדו בישראל. הדברים פורטו ביסודיות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור, וכל המוסיף גורע. בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין הוא אינו מוצא הצדקה להתערב בהחלטת הגורמים המקצועיים במשרד הפנים לדחות את בקשתו של המבקש להסדרת מעמדו בישראל.

הבקשה שלפנַי כעת הינה בקשה למתן סעד זמני בערעור שימנע הרחקתו ומעצרו של המערער עד למתן פסק דין בערעור. כידוע, במסגרת ההכרעה בבקשה כזו, על בית המשפט לשקול שני שיקולים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.

לאחר עיון ושקילה הגעתי למסקנה כי מאזן הנוחות מטה את הכף בנסיבות העניין לטובת קבלת הבקשה למתן סעד זמני, וזאת לנוכח שהותו ארוכת השנים של המבקש בישראל משנת 1998 ועד עתה (כ-16 שנים סך הכל). אני סבור כי מדובר בפרק זמן חריג באורכו בהשוואה לפרקי הזמן שנדונים בדרך כלל בבקשות מסוג זה, וכי יש להביא זאת בחשבון במסגרת ההכרעה בבקשה וליתן לכך משקל משמעותי. הרחקתו המיידית של המבקש מהארץ בשלב זה תהיה כרוכה בהכרח בנזק ניכר למבקש (כלכלי, חברתי ורגשי), וזאת במנותק מהשאלה האם מדובר במעשה הפיך. מנגד, לא מצאתי מהו הנזק שייגרם למשיב או לציבור בכללותו מהישארותו של המבקש בישראל עד למתן פסק דין בערעור [ראו והשוו: עע"מ 8001/12 בלילא נ' משרד הפנים (17.12.2012)]. אדגיש כי איני מתעלם מכך שגישתו של בית משפט זה ביחס לבקשות לסעד זמני בתיקים מסוג זה הינה גישה נוקשה, בשם האינטרס הציבורי, וכי ברוב המקרים נקבע שהנזק הצפוי להיגרם לאדם כתוצאה מנקיטת הליכי מעצר והרחקה מהארץ אינו מהווה כשלעצמו נזק בלתי הפיך המצדיק מתן סעד זמני בערעור, כיוון שאם יזכה בסופו של דבר בערעורו יוכל לשוב לישראל. גם אני פסקתי כך לא אחת, וגישה זו הגיונה בצידה. עם זאת, לצד האינטרס הציבורי יש לבחון בסופו של יום כל מקרה לגופו, וכידוע לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. סבורני כי המקרה דנן הוא מקרה כזה, כאמור לנוכח פרק הזמן החריג שבו מצוי המבקש בארץ.

די באמור לעיל כדי להורות על מתן סעד זמני בערעור, ומשכך איני רואה צורך בנסיבות העניין לדון ולקבוע מסמרות באשר ל סיכויי הערעור . יחד עם זאת, אני מוצא לנכון להעיר בהקשר זה – מבלי לקבוע מסמרות כאמור – כי לדידי המשוכה שעומדת בפני המבקש בנסיבות העניין אינה קלה כלל וכלל, ובסופו של דבר ראוי גם לזכור ולהזכיר כי שיקול הדעת המסור למשיב בסוגיה זו הינו רחב ולא בנקל יתערב בו בית המשפט (קל וחומר, בשלב הערעור). עם זאת, לנוכח מסקנתי כי שיקול מאזן הנוחות מטה את הכף בנסיבות העניין, סבורני כי ניתן להותיר למבקש "פתח תקווה" ולאפשר לו למצות את זכות הערעור תוך מתן סעד זמני עד למתן פסק דין בערעור.

אשר על כן, אני מורה על קבלת הבקשה לסעד זמני, במובן זה שהמשיב יימנע מלנקוט בהליכי מעצר והרחקה מהארץ כנגד המבקש עד למתן פסק דין בערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.