עע"מ 6948/12 דולורס גופז נ. מדינת ישראל

בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור למניעת הרחקת המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) מישראל עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור) בעת"מ 16632-05-12, אשר ניתן ביום 5.9.2012.

1.

מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי המבקש 2

(להלן: המבקש ) הוא יליד 1942, אשר מצבו הסיעודי מחייב, לטענתו, השגחה של 24 שעות. המבקשת היא נתינת הפיליפינים, ילידת 1963, השוהה בישראל מאז חודש נובמבר 2001. בחמש השנים האחרונות שוהה המבקשת בישראל שלא כדין.

2.

ראשיתה של ההשתלשלות הדיונית בעניין שלפניי בפסק דין חלוט של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט מ' פינקלשטיין) מיום 15.8.2011 (עת"מ 1527-08-11). פסק הדין ניתן בעתירה מינהלית שהגישה המבקשת כנגד החלטת משרד הפנים שלא להכיר בה כבת זוגו של המבקש, וכן נגד החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין מתאריך 31.7.2011 , אשר הוציא נגד המבקשת צו משמורת וצו הרחקה (להלן: העתירה הראשונה ).

בפסק הדין בעתירה הראשונה נקבע כי אין להתערב במסקנתם של גורמי משרד הפנים, ולפיה הקשר בין המבקש למבקשת אינו קשר זוגי כן ואמיתי, אלא קשר של מטפלת-מטופל. זאת, בין היתר, נוכח פער הגילאים בין השניים העומד על 21 שנה; נוכח העובדה שהמבקש משלם למבקשת שכר שבועי בסך 1,000 ₪; ונוכח פניות של המבקש עצמו מהן עולה כי מערכת היחסים בינו לבין המבקשת אינה מערכת יחסים זוגית. כן נקבע כי אין להתערב בהחלטת בית הדין למשמורת.

3.

המבקשים עתרו בשנית לבית המשפט לעניינים מינהליים במחוז מרכז, בבקשה להסדיר את מעמדה של המבקשת מכוח "נוהל חיים משותפים" עם המבקש. עתירה זו הועברה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מטעמים של סמכות מקומית, לאחר שנקבע כי ההחלטה הנתקפת בעתירה ניתנה בירושלים (כב' השופט א' יעקב מיום 30.5.2012).

4.

בית משפט קמא דחה, כאמור, את עתירת המבקשים. נקבע כי העתירה חוזרת על הנטען בעתירה הראשונה, וכי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית משפט מקביל לו. טענת המבקשים להסדרת מעמדה של המבקשת מכוח סעיף 3א(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, אשר עניינה בהארכת אשרה לעובד זר במתן טיפול סיעודי מטעמים הומניטאריים – נדחתה גם כן. זאת, מאחר שהמבקשים כלל לא הגישו בקשה מעין זו לגורמים המוסמכים, והמבקש אף לא טען כי ניתן לו היתר להעסיק עובד זר בתחום הסיעוד.

עוד צוין כי המבקשים לא פירטו כיאות את מלוא העובדות הרלוונטיות, לרבות את דבר קיומו של פסק הדין בעתירה הראשונה, כמו גם את העובדה שבמסגרת הליך פלילי המתנהל נגד המבקש, ניתן נגד המבקשת צו עיכוב יציאה מן הארץ (אשר תוקפו פג עוד בחודש מאי 2012) על מנת שתוכל לשמש עד הגנה במשפטו.

סיכומו של דבר, שעתירת המבקשים נדחתה, ונקבע כי על המבקשת לעזוב את ישראל עד ליום 25.9.2012.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, המוגשת בצוותא חדא עם ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא.

בבקשתם מעלים המבקשים שלל טענות ממינים שונים, שהמרכזית ביניהן היא כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן ללא סמכות מקומית וללא סמכות עניינית. עוד נטען כי משפטו הפלילי של המבקש טרם נסתיים וכי המבקשת צפויה להעיד בו כעדה מטעם ההגנה; כי המבקש חולה פיזית ונפשית והמבקשת היא היחידה המסוגלת לסבול את אופיו ולסעוד אותו; וכי נוכח גילם של השניים "אין סכנה שבני הזוג ילדו ילדים ויפגעו בטוהר הגזע היהודי" (כך במקור (!!!) ואין לבית משפט זה אלא להביע מורת רוחו מתוכן הדברים ודרך ההתבטאות – י.ע.).

6.

דין הבקשה להידחות, מאחר שאין היא מגלה ולו נקודה אחת המצביעה על סיכויי ערעור גבוהים, וזאת בלשון המעטה.

ראשית, היעדר סמכות מקומית אין משמעה כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות. מכל מקום, גם לגופה של טענה אין בה ממש. עתירתם של המבקשים מופנית נגד החלטת רשות האוכלוסין וההגירה, שדחתה את בקשתם של המבקשים להסדיר את מעמדה של המבקשת. החלטה זו, ניתנה על ידי המחלקה לאשרות וזרים דסק מרכז הנמצאת בירושלים. אי לכך, ובהתאם לתקנה 2(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה ההחלטה – קרי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.

מכל מקום, לו סברו המבקשים כי היה מקום להשיג על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בסוגיית הסמכות המקומית, שומא היה עליהם להשיג על ההחלטה בדרך המקובלת, ולא להמתין למעלה מ-3 חודשים עד למתן פסק דין.

טענת המבקשים בדבר חוסר סמכות עניינית נטענה בעלמא ואינה מובנת כלל, שהרי המבקשים הם שעתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים.

7.

אשר לטענת המבקשים כי המבקשת צפויה להעיד במשפטו, די שנזכיר את דבריו של בית משפט קמא כי תוקפו של צו היציאה מן הארץ שהוצא נגדה פג לפני כארבעה חודשים. מכל מקום, עניין זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בתיק הפלילי של המבקש.

יתר טענות המבקשים אינן מצדיקות התייחסות לגופן.

בשולי הדברים אציין כי המבקשים טוענים כי יש להכיר בהם כבני זוג, אך צירפו לבקשתם לפטור מאגרה מסמכים שונים המעידים על כך שהמבקש תלוי במידה רבה בעזרת הזולת ומקבל קצבת מל"ל בשל כך. דומה כי יש בכך אך לחזק את מסקנת בית המשפט כי אין מדובר ביחסים בין בני זוג.

8.

לפני סיום אציין כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן ביום 5.9.2012, באופן שהותיר למבקשת 20 יום לעזוב את ישראל או להשיג על ההחלטה בפני ערכאת הערעור. משום מה, בחרו המבקשים להמתין כמעט עד לדקה ה-90 בהגשת בקשה זו, תוך ניסיון לכפות על בית המשפט והצד שכנגד סד זמנים בלתי אפשרי. גם עובדה זו מהווה שיקול בדחיית הבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.