עע"מ 7026/15 הועדה המקומית לתכנון ולבניה שליד עיריית נצרת עילית נ. תעשיות

1.

המשיבה, תעשיות רכב בע"מ, היא בעלת חלק מהזכויות במקרקעין המצויים במרחב התכנוני של עיריית נצרת עילית (להלן: העירייה ). ייעוד המקרקעין שונה משימוש תעשייתי לשימוש מסחרי מכוחה של תכנית משביחה שאושרה בשנת 2002 (להלן: התכנית ). כעולה מפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים , בשנת 2005 שולם היטל השבחה על ידי אחת מחוכרות המשנה של המשיבה בגין מימוש חלק מהזכויות שנוצרו מכוח התכנית. בהמשך אותה שנה, הגישה המשיבה בקשה להיתר בנייה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה שליד עיריית נצרת עילית – היא המבקשת לפנינו (להלן: המבקשת ) – לשם מימוש חלק נוסף מהזכויות במקרקעין. המבקשת אישרה את הבקשה להיתר מבלי שדרשה תשלום היטל השבחה. בשנת 2007, כאשר התקשרה המשיבה עם חברה אחרת (להלן: החברה ) למכירת חלק מזכויותיה במקרקעין, המשיבה והעירייה סיפקו לה אישורים שלפיהם כלל החיובים שחלו על המקרקעין באותה העת שולמו. בהמשך, החברה הגישה למבקשת שתי בקשות למתן היתר בנייה, שאושרו מבלי שהומצאו בצדן דרישות לתשלום היטל השבחה. בשנת 2013 הגישה החברה בקשה שלישית להיתר בנייה ואז הודיעה לה המבקשת כי על המקרקעין רובץ חוב בגין היטל השבחה ששיעורו לאחר הצמדה הועמד על סך של כ-9.3 מיליון ש"ח. ביום 25.12.2013 הגיעו הצדדים להסדר שלפיו כשליש מהחוב ישולם באותו שלב וחברת האם של המשיבה תערוב להבטחת תשלום יתרת החוב (להלן: ההסדר ). ברם, לאחר מכן, פנתה המשיבה למבקשת בדרישה כי יבוטל ההסדר וכי הסכום ששולם יושב אליה. משלא נענתה, הגישה המשיבה עתירה מינהלית נגד המבקשת בטענה כי החיוב התיישן; ולחלופין כי המשיבה ויתרה על החיוב ומשכך היא מנועה מלגבותו.

1.

בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופטת א' הלמן ) קיבל ביום 6.8.2015 את העתירה וקבע כי החיוב בגין מימוש הזכויות שקדם ליום 23.12.2006 התיישן ואינו בר תביעה. אשר ליתר החיוב קבע בית המשפט כי התנהלות המשיבה באי גבייתו נבעה מרצף טעויות, אך לא ניתן לאפשר לה לתקן את טעויותיה כעת נוכח משך הזמן שעבר ונוכח הסתמכותה של המשיבה על המצג שיצרה המבקשת שלפיו היא אינה חבה בהיטל השבחה. משכך, קבע בית המשפט כי כל חיוב בהיטל השבחה שמקורו בזכויות שכבר מומשו במקרקעין מבוטל.

2.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובצדו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור טובים משנפלו לטענתה שגיאות עובדתיות ומשפטיות בפסק הדין של בית המשפט קמא. אשר למאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי ביצוע פסק הדין משמעו השבה של למעלה משלושה מיליון ש"ח ששולמו על ידי המשיבה בהתאם להסדר, דבר שיביא להעמסה משמעותית על תקציבה לשנה זו, ומבלי שיש בידה בטוחה לכך שתוכל לגבותם שוב מהמשיבה במידה ותזכה בערעורה. המבקשת מוסיפה כי נזקה של המשיבה אם יעוכב פסק הדין לא יהיה משמעותי מכיוון שהסכום כבר שולם על ידה לפני למעלה משנה ואין לה ציפייה להשבה בעת הזו.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, אולם ניתן לחרוג מכלל זה בהינתן שני תנאים המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": שסיכויי הערעור טובים, ושמאזן הנוחות נוטה לעבר עיכוב הביצוע (עע"ם 5657/15

פרח השקד בע"מ נ' פורד מערכות מוניציפאליות בע"מ , פסקה 3 (9.9.2015); עע"ם 2711/13 הרמטכ"ל נ' אמיר , פסקה 4 (23.5.2013)) . אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, הרי שהשיקול בדבר מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה, במיוחד משמדובר בעיכוב ביצוע של חיוב כספי, שאז צריכה המבקשת להראות שקיים חשש ממשי שלא יהיה ניתן להשיב את הסכום במידה ויתקבל ערעורה, או שייגרם לה נזק בלתי הפיך (עע"ם 3550/15 משרד הביטחון – האגף לשיקום נכים נ' פלונ י , פסקה 6 (11.6.2015) ). המבקשת לא עמדה בנטל זה. טענותיה בדבר הנזק שייגרם לה נטענו בעלמא וללא תימוכין כלשהם בטענה בדבר הכבדה תקציבית. בנוסף לא הצביעה המבקשת על כל אינדיקציה לתמוך בטענתה שלפיה תתקשה המשיבה להשיב את הסכום לו יתקבל הערעור.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.