עע"מ 7793/21 טליה הלוי נ. שר הבריאות

1.

בקשה למתן סעד זמני, שלפיו תעוכב התליית רישיון המיילדוּת שניתן למבקשת, עד להכרעה בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בעת"מ 47999-03-21, מיום 3.10.2021 (השופטת ע' זינגר ). בפסק הדין נדחתה עתירת המבקשת, נגד החלטת המשיב 2, השופט (בדימ') א' סטרשנוב , מיום 7.3.2021, להתלות את רישיונהּ, למשך 3 שנים, מחמת פעולה ברשלנות חמורה, בתום הליך משמעתי נגדה, לפי סעיף 7(1) לפקודת המיילדות, 1929 (להלן: פקודת המיילדות ).

רקע עובדתי

2.

בטרם שאפנה לתיאור העובדות והנתונים הצריכים לעניין, אציין כרקע כללי, כי בדנג"ץ 5120/18 נשים קוראות ללדת – למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל (21.7.2021) (להלן: עניין נשים קוראות ללדת ) נפסק ברוב דעות, כי "מרכזי לידה טבעית" אינם "בתי חולים" , לפי הגדרתם בפקודת בריאות העם, 1940, ולפיכך אין למשרד הבריאות סמכות לאסור על פעילותם, מכוח ההוראה שלפיה בית חולים יופעל ברישיון בלבד (דעתי, דעת מיעוט, היתה שונה, אך מקובלנו, כי 'הרוב קובע'). עוד נפסק שם, בדעת הרוב, כי עד לגיבוש הנחיות קונקרטיות לגבי מרכזי לידה טבעית, או עד להסדרת העניין בחקיקה, יחולו על מרכזים אלו הוראות חוזר מינהל הרפואה מס' 17/12 בעניין לידות בית (להלן: החוזר ), שאליו אתייחס בהמשך. מכאן, לעובדות המקרה שלפנינו.

3.

המבקשת היא מיילדת מוסמכת, בעלת רישיון ילוד לפי פקודת המיילדות. היא ובן-זוגה, ד"ר אילן הלוי, רופא בתחום הגניקולוגיה והמיילדוּת, ניהלו יחדיו את מרכז הלידה "ג'הארה דולה" , בחצר ביתם שבמושב חבצלת-השרון (להלן: מרכז הלידה ). סיפורו של מרכז הלידה, ומאבקם של השניים נגד מוסדות הבריאות בכל הנוגע להפעלתו, פִּרנסו הליכים משפטיים רבים, שעסקו בעיקרם בהגבלות על רישיונו של ד"ר הלוי, עקב קבלת יולדות למרכז הלידה, תוך חשיפתן לסיכונים שונים (ראו למשל: רע"א 6064/18 הלוי נ' ועדה לפי סעיף 44א לפקודת הרופאים (28.8.2018); רע"א 2755/19 ועדה לפי סעיף 44א לפקודת הרופאים נ' הלוי (2.5.2019); בג"ץ 7882/18 ג'הארה דולה נ' שר הבריאות (28.5.2019); רע"א 8432/20 הלוי נ' ועדה לפי סעיף 44ב לפקודת הרופאים (16.2.2021)). לענייננו זה, אין צורך בתיאור מפורט של ההליכים הללו; די בהצגת האירוע הספציפי שהביא להגשת ההליך המשמעתי, אשר במוקדוֹ, הפעם, עומדת המבקשת.

אציין אך זאת, כי לאורך שנים פעל מרכז הלידה ללא רישיון (זאת על-פי גישת משרד הבריאות, שכאמור, נדחתה בעניין נשים קוראות ללדת ), ועל כן, ביום 20.6.2018, הוּצא למקום צו הפסקה מינהלי, על-ידי רופאת המחוז, בהתאם לסעיף 25א לפקודת בריאות העם; גם ערר שהוגש נגד הצו האמור – נדחה על-ידי שר הבריאות. חרף כל זאת, כעולה מן העובדות שהובאו לפנַי, הוסיפו המבקשת ובן-זוגה לקבל יולדות למרכז הלידה, תוך התעלמות מן הצו האמור.

4.

ביום 12.11.2020 הגיש המשיב 3, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, למשיב 1, שר הבריאות, קובלנה משמעתית נגד המבקשת, בהתאם לסעיף 7(1) לפקודת המיילדות, המסמיך את שר הבריאות לבטל רישיון ילוד, או להפסיקו למשך זמן שיקבע על-ידו. הקובלנה התייחסה ל'לידת בית' שהתקבלה על-ידי המבקשת במרכז הלידה, תוך סיכון היולדת והילוד, ובניגוד להוראות שונות המעוגנות בחוזר לידות בית. החוזר האמור, מופנה אל אנשי המקצוע בתחום – רופאים ומיילדות כאחד – והוא מאגד בתוכו הנחיות של משרד הבריאות, באשר לסטנדרטים המקצועיים המקובלים לגבי לידת בית (ראו: עניין נשים קוראות ללדת , פסקה 10; בג"ץ 7882/18 ג'הארה דולה נ' שר הבריאות (28.5.2019)).

5.

בסעיף 2 לחוזר, נקבעו "תנאים הכרחיים לקבלת לידת בית" , וביניהם: כי הלידה מתבצעת בשבוע הריון 37 עד שבוע 42 (סעיף 2.1.2); כי משקל העובר המוערך הוא בין 2.5 ל-4 ק"ג (סעיף 2.1.3); דרישה להצהרת היולדת על אודות מצבה הבריאותי, תוך קביעה כי כאשר "למיילדת יש ספק לגבי כשירותה הבריאותית של היולדת לעמוד בלידת בית [...] יש לדרוש אישור על כך מהרופא המטפל" (סעיף 3.1.4); כי נשללה סוכרת הריון וקיים תיעוד על כך (סעיף 2.1.9). כמו כן, בסעיף 3 לחוזר, שכותרתו "התוויות נגד לביצוע לידת בית" , פורטו מספר מקרים שבהם רופאים ומיילדות לא יבצעו לידות בית. לענייננו, רלבנטיים המצבים הבאים, שבהם כאמור, אין לבצע לידת בית: קיומה של "צלקת ניתוחית ברחם" , בין היתר כתוצאה מניתוח קיסרי בעבר (סעיף 3.4.2); קיומן של מחלות כרוניות או חריפות שאובחנו בהריון, לרבות מחלות לב, סוכרת הריונית, ומחלות אוטואמוניות ותרומבופיליות (קרישיות יתר) (סעיף 3.5.3); חשד למום בעובר העלול לגרום להפרעה תפקודית (סעיף 3.5.15); הערכת משקל עובר בסמוך ללידה, העולה על 4 ק"ג (סעיף 3.5.18). נוסף על האמור, סעיף 5 לחוזר מפרט את המקרים והסיבוכים שבהם יועברו היולדת והילוד לבית חולים. בין היתר, מתייחס סעיף 5 הנ"ל למקרים הבאים: מציאת מי שפיר מקוניאליים או דמיים בשלב הראשון של הלידה (סעיף 5.1.5); משקל הילוד נמוך מ-2.5 ק"ג או גבוה מ-4 ק"ג (סעיף 5.3.1); ילוד השרוי במצוקה נשימתית, לפי סימנים מחשידים שצוינו בחוזר (סעיף 5.3.2); מתן ציון 7 לפי מדד אפגר, או נמוך מכך, לאחר 5 דקות מרגע הלידה (סעיף 5.3.6).

6.

לפי הנטען בקובלנה, ביום 19.9.2019 קיבלה המבקשת יולדת במרכז הלידה, אף שהתקיימו בעניינה כמה וכמה "התוויות נגד לביצוע לידת בית" , כמפורט להלן: גיל ההריון היה 43+2, דהיינו 'הריון עודף'; עברהּ המיילדותי של היולדת כלל 2 ניתוחים קיסריים; היולדת אובחנה בעבר, בהריונה השני, כמי שסובלת מסוכרת הריונית; נמצא

שלעובּר חסרה כליה שמאלית. עוד נטען בקובלנה, כי מספר פרמטרים – גלויים וברורים – חייבו את המבקשת להעביר את הילוד בדחיפות לבית החולים, סמוך לאחר הלידה: משקל הילוד עמד על 4.290 ק"ג; הוא סבל מקשיי נשימה וטונוס ירוד; נמצאו מים מקוניאליים במי השפיר; הציון לפי מבחן אפגר, כ-5 דקות לאחר הלידה, היה 5 בלבד. חרף כל זאת, נטען בקובלנה כי המבקשת פנתה למד"א, רק בחלוף כחצי שעה מרגע הלידה, לאחר שביצעה "שילוב של סקשן והנשמה באמבו למשך 15 דקות" , תוך סיכון משמעותי לחיי העובר. כך, בפועל, רק בשעה 9:00 בבוקר, למעלה משעה ממועד הלידה (7:44 בבוקר), הובא הילוד לבית החולים לניאדו בנתניה, כשמצבו קשה: "מצב כללי ירוד, כחול, היפוטוני, מגיב חלקית לגירוי, נשימה שטחית ולא אפקטיבית [...] הונשם באמבו ולאחר מכן בוצעה אינטובציה. בצילום חזה נמצאו סימנים לשאיפת מקוניום, רמת הגזים בדם בקבלה הייתה 7.08 עם מרכיב נשימתי ומטבולי" . בעקבות מצבו הקשה, הונשם הילוד במשך 3 ימים, ולאחר מכן קיבל "הנשמה עם מסכה" , עד ליום ה-14 מיום לידתו. עוד נכתב בקובלנה, לגבי מצבו של הילוד במהלך האשפוז, כדברים האלה: "התינוק פרכס פרכוסים טוניים-קולוניים, עדות לפגיעה חיצונית מוחית, וקיבל טיפול תרופתי וקירור כלל גופי. באולטרסאונד מוח נמצאה בצקת מוחית קלה. כמו כן, נמצאה הפרעה המטולוגית קשה, תמונה של DIC , שטופלה על ידי 6 מנות פלזמה. בנוסף, הפרעות באלקטרוליטים, גלוקוז ותפקודי הכליות והכבד. בשחרור ביום 6.10.19, בדיקה גופנית ונוירולוגית תקינה פרט להיפוטוניה קלה" .

7.

בקובלנה נטען אפוא, כי המבקשת פעלה בניגוד "לסטנדרטים רפואיים מקובלים" , ובניגוד להוראות החוזר, וכך סיכנה את היולדת והילוד, הן בעצם קבלת הלידה, הן בהשתהות בפינוי לבית החולים. בנוסף, בקובלנה ניתנה גם התייחסות לעצם הפעלת מרכז הלידה, ללא רישיון, תוך התעלמות מצו ההפסקה המינהלי שניתן לגביו.

8.

ביום 14.2.2021 הורשעה המבקשת על-ידי המשיב 2 (שסמכותו של שר הבריאות לפי סעיף 7(1) לפקודת המיילדות, הואצלה לו), בביצוע עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע המיילדות, וברשלנות חמורה, תוך שנקבע, כי המבקשת העמידה את היולדת והילוד

"בסכנת חיים של ממש" . בהמשך, ביום 7.3.2021, נגזר דינה של המבקשת, ונקבע כי רישיונה יותלה למשך 3 שנים, החל מיום 5.4.2021.

9.

המבקשת סרבה להשלים עם ההחלטה, ופנתה בעתירה לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אך זו נדחתה מחמת קיומו של סעד חלופי, בדמות הגשתה של עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים (בג"ץ 1838/21 הלוי נ' שר הבריאות (16.3.2021)). בעקבות פסק הדין, פנתה המבקשת בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובמסגרת זו הגישה גם בקשה למתן צו ביניים, שלפיה התליית הרישיון לא תיכנס לתוקף עד להכרעה בעתירה המינהלית.

10.

ביום 8.4.2021 נדחתה הבקשה למתן צו ביניים. נקבע, כי "אמנם אין להקל ראש במשמעות הכלכלית הטבעית הנובעת מהתליית הרישיון לפרנסת המבקשת, אך נראה כי השיקול הכלכלי מתגמד כאשר נשקלת מנגד סכנה לחיי יולדות ויילודים" .

11.

ביום 3.10.2021 ניתן פסק דין הדוחה את העתירה המינהלית. בפסק הדין נקבע, בעיקרו של דבר, כי לא נפל פגם בקביעה שלפיה עצם קבלת הלידה בנסיבות שתוארו לעיל, שעליהן אין חולק במישור העובדתי, מהווה כשלעצמה התנהגות רשלנית ביותר, החורגת מן המצופה מהמבקשת, מיילדת מוסמכת. זאת, גם בהתעלם מהוראות החוזר, אשר ביחס לתוקפו המחייב הופנו מרבית חיצי המבקשת. כמו כן נקבע, כי עמדת המשיבים לא נסמכה על הוראות החוזר בלבד, והיא התבססה גם על חוות דעת מקצועית של הרופא המיילד, אשר קיבל את הילוד בבית החולים, וממנה עולה כי המבקשת חרגה באופן קיצוני מן הסטנדרט הרפואי המקובל. עוד נקבע, כי אין כל מניעה לכך שהוראות החוזר ישמשו סטנדרט רפואי-מקצועי עבור המשיבים, ואין כל פגם בציפיית המשיבים, כי מיילדת המחזיקה ברישיון ילוד של משרד הבריאות – תנהג בהתאם להוראות אלו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי מסקנה זו מתיישבת היטב גם עם האמור בעניין נשים קוראות ללדת , שם נקבע, במישור האופרטיבי, כי הוראות החוזר יחולו על מרכזי לידה טבעית, עד לקביעת הוראות או נהלים ספציפיים אחרים. צוין אפוא, כי גם השופטים שישבו על המדוכה באותו עניין, "הבינו את החשיבות כי יוסיף ויתקיים פיקוח, על רמת המקצועיות של אנשי הרפואה המסייעים לאישה שבחרה ללדת בלידה מחוץ לבית החולים" . בהתאם קבע בית המשפט המחוזי, כי מן האמור באותו עניין ניתן להסיק, כי אין להתערב "בהחלת הוראות החוזר על לידות ממועדים שקדמו למועד מתן אותו פסק דין" .

12.

נוסף לאמור, דחה בית המשפט המחוזי את האופן שבו ניסתה המבקשת להציג את תפקידה בלידה – 'תומכת לידה' גרידא – וקבע כי המבקשת היא מיילדת מוסמכת, בעלת רישיון ילוד מאת משרד הבריאות, וכי זו הסיבה שבגינה פנתה אליה היולדת דנן, "בהיותה בעלת השכלה פרא-רפואית ורישיון סטטוטורי" ; משכך, "מקום בו הפנייה אל העותרת הינה על בסיס אותו רישיון, בעוד המשיבים סבורים כי מן הבחינה המקצועית, לא פעלה העותרת כמצופה ממנה – עולה זכותם להגיש כנגדה את הקובלנה" . כמו כן נקבע, כי דרך הצגת הדברים על-ידי המבקשת, כביכול "הצילה" את חיי הילוד והיולדת, בכך שנאותה לקבל את הלידה, שאם לא כן היתה היולדת מסתכנת ויולדת בביתה-שלה – אינה משכנעת. אין ספק כי היולדת ידעה שמדובר בלידה הכרוכה בסיכונים, כפי שהובהר לה כבר במהלך ההריון, ובעקבות זאת, מטעם זה ממש פנתה למבקשת, בהיותה 'בת-סמכא' בתחום המיילדוּת. על כן, היה על המבקשת, בהכירהּ את נסיבות ההריון והלידה, להפנות את היולדת לבית החולים, ולא לאפשר את ביצוע הלידה במרכז הלידה. לבסוף נקבע, כי אמנם בעניין נשים קוראות ללדת נפסק, כי משרד הבריאות אינו מוסמך להורות על סגירת מרכזי לידה טבעית, אלא שבמועד שבו התקבלה הלידה מושא ענייננו, טרם ניתן פסק הדין האמור, כך שבאותו שלב, למצער מבחינה פורמלית – צו ההפסקה המינהלי עמד בתוקפו. אף על-פי כן, המבקשת העדיפה שלא למצות את ההליכים המינהליים נגד צו ההפסקה, ועשתה דין לעצמה, בכך שבחרה להפעיל, בניגוד לצו, את מרכז הלידה. מסקנת הדברים היתה אפוא, כי הכרעת הדין וגזר הדין המשמעתיים בעניינה של המבקשת – יעמדו בתוקפם.

13.

ביום 14.11.2021 הגישה המבקשת את הערעור מושא הבקשה דנן; מרביתו – חזרה על טענותיה בבית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקשת סבורה כי הערעור מעלה שאלה עקרונית, שטרם הוכרעה על-ידי בית משפט זה, והיא "האם ניתן לחרוג מהוראות חוזר מנהל הרפואה האמור, תוך הפעלת שיקול דעת? או שמא האם הוראות אלה, הן קוגנטיות, בלתי ניתנות להתניה , ועצם המעשה בניגוד להנחיות אלה, מהווה כשלעצמו עבירת משמעת" (ההדגשות במקור – נ' ס'). לטענת המבקשת, שגה המשיב 2 בקובעו כי החוזר הוא "מקור נורמטיבי מחייב" . לשיטתה, אף שניתן להרשיע מיילדת שחרגה מנהלים באמצעות הדין המשמעתי, אין מדובר בהוראות קוגנטיות שיש לציית להן "ללא הרהור וללא ערעור" , וניתן לחרוג מהן, תוך הפעלת שיקול דעת. בענייננו, כך המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלהכריע בשאלה האמורה, וזאת אף שהרשעתה מבוססת כל-כולה על חריגה מהוראות החוזר. עוד נטען, כי בניגוד לקביעת המשיב 2 ובית המשפט המחוזי, המבקשת לא סיכנה את היילוד, כי אם הצילה את חייו, בכך שהסכימה לקבל את הלידה לטיפולה, במרכז הלידה, חלף לידת היילוד בבית. אשר לעונש שהושת עליה, נטען כי מדובר ב "עונש חמור וחסר פרופורציה" , שמקורו ב "מלחמה" שמנהל משרד הבריאות, לצורך ביסוס מעמדו של חוזר לידות הבית.

הבקשה לסעד זמני

14.

ביום 4.1.2022 הוגשה הבקשה למתן סעד זמני שלפנַי, בבקשה להורות על עיכוב התליית רישיון המיילדוּת, עד לאחר הכרעה בערעור. לעמדת המבקשת, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות נוטים בבירור לטובתה. כך, בכל הנוגע לסיכויי ההליך, צוין כי בפי המבקשת טענות משמעותיות וכבדות משקל, אשר עשויות להביא לביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות, נטען כי המבקשת מנועה מזה 8 חודשים לעסוק במקצוע המיילדות לפרנסתה, כאשר עד למועד שבו נקבע דיון לשמיעת הערעור – 26.10.2022 – יחלפו כ-19 חודשים מתוך 36 חודשי ההתליה שהושתו על המבקשת בגזר הדין. נטען אפוא, כי אם לא ינתן הסעד הזמני המבוקש, אזי עיקר תכלית הערעור – מניעת פגיעה בפרנסת המבקשת – תסוכל מיניה וביה. כמו כן נטען, כי הקובלנה הוגשה בחלוף שנה-תמימה ממועד הלידה, ועד למתן גזר הדין חלפה חצי שנה נוספת, כאשר כל אותה עת רישיונה של המבקשת היה בתוקף, מבלי שנגרם על-ידה כל נזק. גם בשל כך, טוענת המבקשת, כי אין הצדקה להמשך ההתליה, קודם להכרעה בערעור.

דיון והכרעה

15.

לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי צורך בתגובה מאת המשיבים. כלל ידוע הוא, כי אין די בעצם הגשת ערעור, כשלעצמו, כדי לעכב את ביצוע פסק הדין לתקופת הערעור. על המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין, להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: עליו להראות כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. תנאים אלו מקיימים ביניהם, כידוע, יחס של 'מקבילית כוחות', כאשר משקל הבכורה נתון לשיקולי מאזן הנוחות, וכוחם יפה גם כאשר עסקינן בבקשה למתן סעד זמני, המוגשת בגדרי ערעור על פסק דין בעתירה מינהלית (עע"ם 5924/21 חברת א.ב. שירותי תעופה בע"מ נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ (5.9.2021); עע"ם 8529/21 ז'ייצוק נ' משרד הפנים (29.12.2021); עע"ם 3655/17 אגוד בתי אבות ודיור מוגן בישראל נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (26.6.2017)).

16.

בעניין דנן, אינני נדרש לטעת מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, אף שאציין, כי על פני הדברים נראה, לפחות בשלב זה, כי סיכוייו אינם גבוהים במיוחד. כך או כך, כאמור, לשיקול מאזן הנוחות מסורה הבכורה, ובמקרה זה שלפנַי, די בו כדי להכריע את גורל הבקשה לשבט – באופן מובהק. כך, על כפות המאזניים, מן העבר האחד, פגיעה מסוימת, מתוחמת בזמן, בפרנסתה של המבקשת ובזכותה לעסוק במקצוע המיילדוּת – שיקול שאין לזלזל בו. אך מן העבר השני, ניצב שיקול שלא ניתן להפריז בחשיבותו – חשש ממשי לחיי אדם. כעולה מן הנסיבות שהוצגו עד כה, ומניסיון העבר (למשל: הפרת צו ההפסקה המינהלי בידי המבקשת), הענות לבקשה עלולה להביא, בסבירות לא נמוכה, לכך שהמבקשת תוסיף לקבל לידות במרכז הלידה, גם במקרי סיכון, ובכך עלולים היולדת והילוד להיקלע למצב של סכנת חיים ופיקוח נפש. ודוק: המבקשת טענה לכל אורך ההליך המשמעתי, וטוענת גם בערעור זה, כי לא נפל כל דופי בהתנהלותה; לא בעצם קבלת הלידה ולא במהלכהּ, חרף הנסיבות החריגות שתוארו לעיל. ההיפך הוא הנכון. המבקשת אוחזת בדעה כי כלל לא סיכנה את היולדת והילוד, כי הסטנדרט המקצועי שהפעילה במקרה הנדון היה ללא רבב, וכי במעשיה ופעולותיה הצילה – לא פחות – את חיי היילוד. נוסף לכך, עמדתה לכל אורך ההליך המשמעתי, וכך גם עתה, כעולה מהודעת הערעור, היא שגם לאחר פסק הדין בעניין נשים קוראות ללדת – שבו נקבע כי הוראות החוזר יחולו בתקופת הביניים על מרכזי לידה טבעית – לא מוטלת עליה חובה, חוקית או מקצועית, לפעול על-פיהן. במצב דברים זה, קיים אפוא חשש של ממש, כי מתן הסעד המבוקש יאפשר למבקשת להמשיך ולקבל לידות במרכז הלידה, יהיו הנסיבות אשר יהיו, ויהיו גורמי הסיכון אשר יהיו, מבלי שיש בידיה את הכלים המתאימים לספק טיפול הולם בעת התרחשות מצב מסכן חיים כאמור, כפי שלמרבה הצער אירע בלידה מושא הליך זה. כדי להצביע על הפגמים החמורים שראו הגורמים המקצועיים בהתנהלות המבקשת במקרה הנדון, אזכיר מקצת מדבריו של הרופא המיילד, ד"ר יורי פרליץ, בחוות דעתו מיום 21.9.2020, שבה הביע עמדה נחרצת לגבי פועלה ופעולותיה:

"לידת הבית [...] נערכה בניגוד לסטנדרטים רפואיים מקובלים וחרגה מסעיפים רבים של נוהל לידות בית של משרד הבריאות. אני רופא מיילד כבר 30 שנה [...] אבל עוד לא ראיתי מקרה של לידת בית שהעמיד הן את היולדת והן את תינוקה בסכנת חיים ממשית ורק נס וטיפול מקצועי מסור של הצוות בבית החולים לניאדו הציל את חיי התינוק . ימים יגידו האם לא נשארה פגיעה קבועה בתינוק זה" (ההדגשות שלי – נ' ס').

דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם, ולחובת המבקשת. די אפוא בחשש לסיכון חיי אדם כדי להכריע את הכף, ודאי כאשר מדובר בחשש ממשי, וזאת חרף הפגיעה הנטענת בפרנסת המבקשת.

17.

לכך אוסיף, כי לא התרשמתי שהפגיעה בפרנסת המבקשת היא אכן 'כצעקתה' . אמנם כן, רישיון המיילדוּת נשלל מן המבקשת באופן זמני; ברם, אין משמעות הדבר כי היא אינה רשאית לעסוק ביתר מקצועות הסיעוד, כאחות מן המניין. מה גם שלא נטען, ודאי לא הוכח, כי התליית הרישיון תגרום למבקשת לאבד מקום עבודה כלשהו, ולא נטען גם כי התליית הרישיון תסכל הזדמנות תעסוקתית עתידית, העומדת על הפרק. עוד אעיר, כי גם בעברהּ המקצועי, כך עולה, המבקשת לא הועסקה כ'מיילדת רשמית' במוסד רפואי, אלא נהגה לקבל לידות במרכז הלידה בלבד (כך למשל, בהודעתה למשרד הבריאות, מיום 19.2.2020, ציינה המבקשת כי "מעולם לא עבדתי כמיילדת בשום מקום" ). נראה אפוא, כי כל תכלית הבקשה היא לסלול למבקשת את הדרך להמשך קבלת לידות במרכז הלידה, מבלי מחויבות להוראות החוזר. כפי שכבר צוין, בכך קיים סיכון ממשי לחיי אדם, ונסיבות העניין דנן – יוכיחו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות – והיא נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תגובה, לא יֵעשה צו להוצאות.