עע"מ 8058/08 ולנטין זימין נ. משרד הפנים

בפניי בקשה למתן סעד זמני לפיו יימנע המשיב מהרחקתו של המבקש מן הארץ עד למתן פסק-דין בערעור שהגיש על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב יפו (השופטת א' קובו), אשר דחה את עתירת המבקש להורות למשיב לדון ולהסדיר את מעמדו בישראל.

1.

המערער 1, אזרח רוסיה (להלן: המבקש ), נכנס לישראל ביום 5.9.1999 באשרת תייר. תוקף האשרה פג ביום 5.12.1999 ומאז שוהה המבקש בישראל שלא כדין. טרם שפג תוקף אשרת שהייתו בישראל פנה המבקש למשיב בבקשות להארכת תוקף רישיון שהייתו בישראל ולהחלפת מעמדו, אולם בקשותיו נדחו.

2.

ביום 7.7.2008 נעצר המבקש בחשד לביצוע פשע. לאחר שנסגר תיק החקירה

בשל חוסר ראיות הועבר המבקש למשטרת ההגירה וביום 13.7.2008 הוצא נגדו צו משמורת. במהלך דיון שהתקיים בעניינו בבית הדין למשמורת ביום 14.7.2008 העיד המבקש כי לפני כחמש שנים רכש בכסף, בעקבות מודעה שראה בעיתון, אשרת עבודה המתירה לו לשהות בישראל. לאחר שימוע שערך המשיב למבקש הוצא נגדו צו הרחקה.

3.

ביום 17.7.2008 חתמו המבקש והמערערת 2 (להלן ביחד: המערערים ) על "הסכם ידועים בציבור" שבמסגרתו ציינו השניים כי החל משנת 2001 הם חיים תחת קורת גג אחת כמשפחה וכי בשנה זו נולדה להם בת משותפת. ביום 14.9.2008 אישר בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב את ההסכם. מיד לאחר מכן עתרו המערערים לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב יפו בבקשה לבטל את צו ההרחקה שניתן נגד המבקש ולהורות למשיב לדון בבקשה להכיר בהם כידועים בציבור. בפסק-דינו מיום 16.9.2008 קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי משלא הגישו המערערים למשיב בקשה מתאימה להסדרת מעמדם כידועים בציבור, כלל לא ניתן להורות למשיב לדון בבקשה שטרם הוגשה. על כן קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בעתירה המקדימה את זמנה אשר דינה להידחות. בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה ניסו להסדיר את מעמדם וציין כי טענתם אינה נתמכת במסמכים. עוד ציין בית המשפט כי עתירתו של המבקש נגועה בחוסר תום-לב, שכן הוא שהה בישראל שלא כדין החל משנת 1999, לאחר שנדחו בקשותיו להארכת רישיון שהייה, ואף רכש אשרת שהייה מזויפת. בעניין זה הדגיש בית המשפט כי המבקש ידע שאשרת הכניסה שרכש מזויפת ואינה מקנה לו היתר שהייה כדין. בדחותו את העתירה הורה בית משפט קמא כי המבקש יעזוב את הארץ וחייב את המערערים לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪. לבקשת המערערים הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע פסק הדין למשך שבעה ימים (עד ליום 23.9.2008).

4.

הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה כחלק מכתב הערעור ביום 22.9.2008. היום (5.10.2008) הגישו המערערים "בקשה דחופה למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין" ובה הלינו על כך שטרם ניתנה החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. כדי למנוע עיכוב במתן ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, טוב היו עושים המערערים לו היו מגישים בקשה נפרדת לעיכוב ביצועו של פסק הדין (ראו צירופן של תקנות 43(ג) ו-9 לתקנות בתי משפט לענינים מניהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; עע"ם 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי

(טרם פורסם, 9.10.2003), פסקה 6).

בבקשתו טוען המבקש כי גירושו טרם הכרעה בערעור יפגע בו ובמשפחתו פגיעה קשה וחמורה והוא מדגיש כי הוא, העותרת ובתם המשותפת מתגוררים יחד.

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש סעד זמני בעת שהערעור תלוי ועומד מוטל הנטל להראות כי סיכויי הערעור טובים להתקבל וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בהקשר זה רובץ על המבקש הנטל להראות כי מימוש פסק-הדין יקשה באופן ממשי על השבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. בזהירות הראויה, אומר כי סיכויי הערעור שהגישו המערערים אינם גבוהים: המבקש שוהה בארץ באופן בלתי חוקי למעלה משמונה שנים ורק לאחר שנעצר והועבר למשטרת ההגירה פעל כדי לקבל הכרה בו ובמערערת כידועים בציבור, בתקווה לקבל היתר שהייה בישראל. ועוד: המבקש כלל לא פנה בבקשה מתאימה להסדרת מעמדו בישראל, ולכאורה היה די בכך כדי לדחות את העתירה המינהלית.

זאת ועוד, בית משפט זה פסק לא אחת כי הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור למניעת הרחקה מן הארץ אינו בלתי הפיך, שכן אם יזכה המערער בערעור יוכל לשוב לישראל (ראו: עע"ם 5014/04 פובאדורה נ' שר הפנים (טרם פורסם, 27.6.2004); עע"ם 549/08 שנגן נ' משרד הפנים (לא פורסם, 18.2.2008); עע"ם 3692/08 קדאלי נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 14.5.2008)). אמנם, ערה אני לקושי המעשי שעשוי להיגרם למבקש לשוב לארץ אם יתקבל ערעורו, בין היתר בשל העלות הכספית הכרוכה בכך, ואולם, במכלול הנסיבות, ובמיוחד נוכח העובדה שסיכויי הערעור אינם גבוהים, אין לייחס לשיקול זה משקל מכריע בענייננו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.