עע"מ 8240/08 סריאני הינטיגלה מדינאגי נ. משרד הפנים

1.

בפני בקשה למתן סעד זמני לפיו ימנע המשיב מגירושה של המבקשת ומהחזקתה במעצר עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת מ' רובינשטיין), אשר דחה את עתירת המבקשת נגד גירושה.

2.

המבקשת, אזרחית סרי לנקה, הגיעה לישראל בפברואר 2006 כדין וברישיון לעבוד בענף הסיעוד. המבקשת משמשת מפרנסת עיקרית למשפחתה, ומסייעת בכלכלת בני משפחתה אשר נפגעו באסון הצונאמי. יצוין כי המבקשת היגרה אף בעבר לצורך עבודה, ועבדה במספר מדינות בתקופה כוללת של 13 שנים. הגעתה של המבקשת לישראל נעשתה באמצעות סוכנת כוח אדם לה שילמה המבקשת סך של 6,000$. יוער כי נגד סוכנת זו הוגש כתב אישום המייחס לה, בין היתר, עבירות מרמה נגד מהגרי עבודה. לצורך הסדרת בואה לישראל, נטלה המבקשת הלוואות ומשכנה את ביתה ואת חלקת האדמה הסמוכה לו, וטרם השיבה את מלוא ההלוואה.

3.

בחודש מאי 2007 התפטרה המבקשת מעבודתה אצל מעסיקיה הראשונים נוכח תנאי עבודה קשים וסירוב מעסיקיה לבטחה בביטוח רפואי. מעסיקיה של המבקשת הודיעו על כך למשיב. לדבריה, במהלך החודשים העוקבים להתפטרותה תרה אחר מעסיק חדש, ותוך כך יצרה המבקשת קשר עם חברות כוח אדם, כשלאחת מהן אף שילמה סך של 1,500$. המבקשת מצהירה כי נמנעה מלעבוד באופן לא חוקי ונסמכה על הלוואות שנטלה מחבריה.

בתאריך 6.1.2008, כשבעה וחצי חודשים לאחר שהמבקשת חדלה לעבוד אצל מעסיקה הראשון, פנה מעסיק אחר למשיב בבירור אודות העסקתה כדין של המבקשת, אבל

בקשה זו נזנחה על ידו. כחודש מאוחר יותר פנתה המבקשת למשיב בבקשה לקבל אשרת שהייה זמנית, אך בקשתה סורבה בנימוק שהמבקשת שוהה בישראל שלא כדין חודשים ארוכים. כן נתבקשה המבקשת לעזוב את תחומי ישראל בתוך 14 יום. בתאריך 6.3.2008 הוגשה למשיב בקשה להעסיק את המבקשת מטעם מעסיקה נוספת. בקשה זו נדחתה בנימוק שהמבקשת לא עומדת בקריטריונים הקבועים בנהלי המשיב לשם מעבר בין מעסיקים ובשל העובדה שהיא שוהה בישראל שלא כדין החל מחודש מאי 2007, זהו מועד התפטרותה ממעסיקה הראשון.

4.

עתירה שהגישה המבקשת נגד החלטת המשיב בפני בית המשפט לעניינים מנהליים נדחתה. בית המשפט קבע כי החלטת המשיב אינה בלתי סבירה, שכן המבקשת שהתה בארץ, במצטבר, עשרה חודשים ללא אישור. עוד קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי גירוש העותרת אינו בלתי הפיך, שכן תוכל לשוב במידה וערעורה יתקבל.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, וכן בקשה לסעד זמני, כמפורט לעיל.

5.

לטענת המבקשת, הסיכויים שערעורה יתקבל הם טובים. המבקשת טוענת שהחלטתו של בית המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה בבג"ץ 4542/02 קו לעובד נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 30.3.2006) (להלן: בג"ץ קו לעובד ), לפיה הסדרי כבילה של מהגרי עבודה הם פסולים ובלתי חוקיים.

לדבריה, המשיב התבסס על הנוהל הפסול בהחלטתו לבטל את רישיונה. עוד טוענת המבקשת שהחלטת בית המשפט המחוזי לא נתנה משקל ראוי לנסיבותיה האישיות והפגיעה הצפויה לה עם גירושה; לניסיונותיה לאתר מעסיק; ולחובת המשיב להעדיף להסדיר את מעמדם של מהגרי עבודה השוהים בישראל על פני הבאת מהגרי עבודה נוספים לשוק הרווי. באשר למאזן הנוחות, גורסת המבקשת כי גירושה מישראל יסכל את הדיון בערעור וימיט עליה נזקים כלכליים קשים.

6.

המשיב טוען כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות. לטענתו, סיכויי הערעור נמוכים לאור ההלכות בדבר שיקול הדעת הרחב הנתון בידי המשיב בסוגיות של כניסה לישראל ושהייה בה. המשיב מדגיש כי המבקשת שהתה בישראל שלא כדין תקופה לא מבוטלת טרם פנייתה הראשונה למשיב לשם הסדרת מעמדה בישראל, והמשיכה לשהות בארץ שלא כדין גם לאחר שנדחתה בקשתה מחודש פברואר 2008. לשיטת המשיב, אין לקשור בין המקרה דנן לבין ההלכה שנקבעה בבג"ץ קו לעובד, מכיוון שעיקר הקושי אינו נעוץ בכך שהמערערת לא מצאה מעסיק תוך זמן קצוב, אלא שהמערערת לא פעלה להסדרת מעמדה במועד הנדרש.

7.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

מבלי לקבוע מסמרות בעניין, הרי שהמבקשת הניחה את דעתי כי סיכויי הערעור שהגישה אינם מבוטלים, וזאת לאור השאלה המתעוררת בדבר מידת יישום הקביעה בבג"ץ קו לעובד בהחלטה לגרשה.

באשר למאזן הנוחות, ערה אני לצורך באכיפת חוקי הכניסה לישראל ובפיקוח על מהגרי העבודה תוך הקפדה על הסדרת שהותם כדין. ואולם לא אוכל להתעלם מן הנסיבות המיוחדות של המקרה דנן. המבקשת הגיעה כעובדת קרויה לארץ על מנת לעבוד בענף הסיעוד. בחירתה להגיע ארצה נעשתה על רקע קשיים כלכליים חמורים, ומשפחתה ניזוקה באופן קשה באסון הצונאמי שפקד את מולדתה. לא פעם הוטעתה על ידי מעסיקים וחברות כוח אדם, והאמינה כי אלו דואגים להשגת האישורים הנדרשים לשהייתה. אכן, המבקשת שהתה שלא כדין בישראל, אך מדובר בתקופה הפחותה משנה, במהלכה ניסתה המבקשת לאתר מעסיקים ונמנעה מלעסוק בעבודות לא חוקיות. בנוסף לכל אלה, המבקשת נקלעה לחובות גדולים על מנת להסדיר את הגעתה. על כן, לא השתכנעתי מעמדת המשיבה לפיה אם ערעור המבקשת יתקבל, תוכל היא "לשוב לישראל בלא קושי". התרשמותי היא שבעניינה של העותרת, החלטה לגרשה תהא בפועל בלתי הפיכה, גם אם ערעורה יתקבל (ראו: עע"ם 1347/07 גורונג נ' משרד הפנים (לא פורסמה, 22.3.2007); והשוו: עע"ם 3696/08

וואנג נ' משרד הפנים (לא פורסמה, 20.5.2008)).

לאור האמור, הבקשה לסעד זמני מתקבלת.

המשיב ימנע מלגרש המבקשת עד למתן פסק דין בערעור.