עע"מ 8240/08 סריאני הינטיגלה מדינאגי נ. משרד הפנים

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת אשר נמחק, לבקשת המערערת, ביום 31.3.2009.

1.

הערעור הוגש ביום 28.9.2008 והוא נסב על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת מ' רובינשטיין ). בפסק-הדין נדחתה עתירתה של המערערת, שהגיעה למדינת ישראל מסרי-לנקה בשנת 2006 באשרת עבודה מסוג ב1 לענף הסיעוד, לקבל רישיון עבודה בתחום זה. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת, שעזבה את מעסיקה החוקי כעשרה חודשים עובר לפנייתה למשיב בעניין הסדרת מעמדה, אינה עומדת בתנאים הקבועים ב"נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", וכי בנסיבות העניין אין להתערב בהחלטת המשיב שלא לחרוג מנהליו. בית המשפט קבע כי המערערת התעלמה באופן עקבי מנהלי משרד הפנים, מהנחיותיו ומהחלטותיו בעניינה, ולאורך תקופה ממושכת עשתה דין לעצמה. בית המשפט הבהיר כי מובנת לו מצוקתה של המערערת, וכי הוא המליץ למשיב, בנסיבות העניין, לשקול את הסדרת מעמדה של המערערת לפנים משורת הדין. עם זאת, בסופו של יום, נמצא כי לא נפל פגם של אי-סבירות בהחלטת המשיב. התערבות בהחלטה זו, כך נפסק, פירושה התעלמות מנהליו של המשיב וממדיניותו הכללית אשר אושרה לא פעם על-ידי בתי המשפט.

2.

במסגרת הערעור תיארה המערערת, המיוצגת על-ידי ארגון "קו לעובד", את הנסיבות שהביאו להגעתה ארצה באופן חוקי, כמו-גם נסיבות עזיבתה את מעסיקיה דאז וניסיונותיה למצוא מעסיק חדש תוך הסדרת מעמדה. המערערת גרסה כי סיפורה העגום הוא תוצאה של מחדלי המשיב ומדיניותו הבלתי-חוקית, וכי אובדן רישיונה לאחר שהתפטרה מעבודתה עומד בניגוד לפסק-הדין של בית המשפט העליון בבג"ץ 4542/02 קו לעובד נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם, 30.3.2006) – פסק-דין שהורה על ביטול "הסדר הכבילה למעסיק" ושאינו מיושם על-ידי המשיב עד כדי ביזוי בית המשפט. המערערת טענה כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שביסס את פסק-דינו על נהליו של המשיב, תוך התעלמות ממכלול נסיבותיו של המקרה ומהמסגרת הנורמטיבית המלאה בעידן שלאחר פסק-הדין בבג"ץ 4542/02.

3.

בטרם הוגשו הסיכומים בערעור ביקשה המערערת, ביום 30.3.2009, למחקו תוך חיוב המשיב בהוצאות משפט ובשכר-טרחת עורך-דין. בבקשה נטען כי בחודש מרץ 2009 הוסדר מעמדה של המערערת והיא קיבלה רישיון לעבודה בתחום הסיעוד; החלטה זו של המשיב, כך נאמר, נתקבלה במסגרת הצעדים הננקטים ליישומה של שיטת העסקה חדשה בתחום הסיעוד, שיטה הכוללת בין השאר הקמת מאגר לעובדים שאין להם מעסיק או רישיון ישיבה תקף. שיטה זו, כך הוטעם, צריכה הייתה להיות מיושמת בשנת 2006 וזאת כמצוות פסק-הדין בבג"ץ 4542/02, אולם המהלך התעכב תוך ביזוי בית המשפט. אלמלא השתהות זו מצד המשיב, כך נטען, לא הייתה המערערת צריכה לפנות לערכאות, והיא כלל לא הייתה מוצאת את עצמה במצב הקשה שאליו נקלעה.

4.

ביום 31.3.2009 הורתה כבוד הרשמת ג' לוין על מחיקת הערעור ונתבקשה תגובת המשיב לעניין ההוצאות. תגובת המשיב הוגשה לאחר מספר הארכות מועד ונטען בה אין מקום במקרה זה לפסיקת הוצאות למערערת. לדעת המשיב, פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הקים הנחה שלפיה פעולתו בעניינה של המערערת הייתה כדין, והנחה זו לא נסתרה שהרי ההליך נמחק ולא נתברר לגופו בשל שינוי נסיבות שאינו קשור כלל להגשת הערעור. המשיב מדגיש כי הסעד שנתבקש בערעור, קרי: ביטול פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, לא ניתן. אליבא דהמשיב, הערעור לא גילה עילה להתערבות בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, ובהקשר זה מדגיש המשיב את השהות הממושכת של המערערת בישראל בניגוד לדין ואת עשיית הדין העצמית מצדה. לגבי בג"ץ 4542/02, סבור המשיב כי טענות המערערת באשר ל"הסדר הכבילה" אינן משליכות על ההליך שבכותרת, וכי אין מקום לפסוק למערערת בהליך זה הוצאות בגין הליכים אחרים המתנהלים בבית המשפט. המשיב מבהיר כי פתרון עניינה של המערערת נעשה "במסגרת כניסתה לתוקף של שיטת ההעסקה החדשה בענף הסיעוד, להסדיר מעמדם של עובדי סיעוד ששהו בישראל שלא כדין, גם מעבר לנהלי ההעסקה הקיימים " [ההדגשה במקור].

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שבתיק מצאתי לנכון לחייב את המשיב בתשלום הוצאות למערערת בסכום מתון המביא בחשבון את מכלול הנסיבות שלעניין. המשיב טוען בצדק כי בית המשפט המחוזי דחה את עתירתה של המערערת, וכי תוצאה זו לא נבחנה ולא שונתה שכן הערעור נמחק לבקשת המערערת. במצב דברים זה, לא פעם דווקא המשיב הוא זה שזכאי לשיפוי על הוצאותיו (ראו עע"ם 2750/07 גרין נ' שר הפנים (לא פורסם, 25.6.2009)). המשיב מוסיף, ואף זאת בצדק, כי עניינה של המערערת אמנם נפתר אך זאת בשל שינוי נסיבות שלא במסגרת הערעור שבכותרת. ככלל, במקום שבו עניינו של יוזם ההליך נפתר באופן מלא או חלקי "מחוץ לכותלי ההליך", ואין לייחס את הפתרון לעצם הגשת ההליך, לא תקום זכאות להוצאות.

6.

עם זאת, כלל זה ייבחן תמיד לאור נסיבות המקרה, ובענייננו סבורני כי מתקיימים למצער שני היבטים המובילים בהצטברם למסקנה אחרת. ראשית , אף כי ההליך שלפניי אינו הולם ואינו מצריך התייחסות לכל פרטי ההשתלשלות בבג"ץ 4542/02 לאחר מתן פסק-הדין שם, הרי שלצורך הסוגיה שלפניי יש נפקות לעובדה שטענה מרכזית שהועלתה בהודעת הערעור היא שעניינה של המערערת היה נפטר – אף ללא צורך בקיום הליכים משפטיים – אילו שונתה מדיניותו של המשיב כמתחייב מפסק-הדין בבג"ץ 4542/02. כלומר, מתחילת הדרך יצרה המערערת זיקה הדוקה בין ההליך הנוכחי ועצם קיומו לבין הצורך בשינוי הסדרי ההעסקה של עובדים זרים בעקבות בג"ץ 4542/02. זיקה זו באה לידי ביטוי גם בהחלטתה של כבוד השופטת ע' ארבל , שנעתרה לבקשת המערערת למתן סעד זמני והורתה למשיב להימנע מגירושה מן הארץ. השופטת ארבל ציינה בהקשר זה: "מבלי לקבוע מסמרות בעניין, הרי שהמבקשת הניחה את דעתי כי סיכויי הערעור שהגישה אינם מבוטלים, וזאת לאור השאלה המתעוררת בדבר מידת יישום הקביעה בבג"ץ קו לעובד בהחלטה לגרשה" (החלטת כבוד השופטת ארבל מיום 21.11.2008). אין מחלוקת כי בסופו של יום, מעמדה של המערערת אכן הוסדר מכוחו של הסדר העסקה חדש שבא בעקבות בג"ץ 4542/02. ודוק: איני נדרש במסגרת ההליך שלפניי לכל פיתוליה של פרשת "הסדר הכבילה", לדרך ההתנהלות של המדינה ביישום פסק-הדין ולתוכן ההסדרים שנתקבלו לבסוף (ראו לעניין זה החלטתו האחרונה של בית המשפט העליון במסגרת בג"ץ 4542/02, מיום 3.12.2009). בוודאי גם איני קובע בהליך שלפניי כי אילו נתברר הערעור שבכותרת עד תום הייתה ידה של המערערת על העליונה. אולם לצורך שאלת ההוצאות אני רואה חשיבות לזיקה המפורשת שנוצרה כבר בהודעת הערעור בין ההליך שבכותרת לבין יישום פסק הדין בבג"ץ 4542/02, ולעובדה ששינוי המדיניות אכן הוביל להסדרת עניינה של המערערת ולקבלת הסעד המבוקש דה-פקטו.

7.

שנית , במסגרת הערעור שבכותרת ניתן כאמור סעד זמני שמנע את גירושה של המערערת מן הארץ (החלטת כבוד השופטת ארבל מיום 21.11.2008). השופטת ארבל ציינה כאמור כי סיכויי הערעור "אינם מבוטלים, וזאת לאור השאלה המתעוררת בדבר מידת יישום הקביעה בבג"ץ קו לעובד בהחלטה לגרשה". לגבי מאזן הנוחות הוסיפה כבוד השופטת ארבל בין היתר כי לפי התרשמותה, נוכח החובות הכספיים שאליהם נקלעה המערערת כדי להגיע ארצה, "החלטה לגרשה תהא בפועל בלתי הפיכה, גם אם ערעורה יתקבל". לאור זאת יש בסיס לסברה כי אלמלא הוגש הערעור וניתן סעד זמני בגדרו המונע את גירושה, לא היה מתאפשר למערערת, הלכה למעשה, להסדיר בסופו של דבר את מעמדה. במילים אחרות: הגשת הערעור אפשרה בפועל את הכללתה של המערערת בהסדר ההעסקה החדש ובכך תרמה לפתרון עניינה.

8.

בהתחשב בכל השיקולים שנזכרו לעיל, ובעובדה שהליך זה לא הגיע לכדי דיון בעל-פה וגם סיכומים לא הוגשו בו, באתי למסקנה כי יש לחייב את המשיב לשלם למערערת שכר טרחת עורך-דין בסך של 4,000 ₪.