עע"מ 855/15 אלמנש בלאי נ. משרד הפנים

1.

לפני בקשה למתן סעד זמני במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.12.2014 (עת"מ 52449-09-14, השופטת ש' רנר ).

2.

המבקשת היא אזרחית אתיופיה, כבת 51, אשר שוהה בישראל מאז שנת 2002. תולדות ישיבתה בישראל הן מורכבות, וקשורות במערכות יחסים זוגיות שבהן הייתה מצויה, ושבחלקן הסתיימו בשל אלימות שכוונה אליה מצד בני זוג.

3.

בשנת 1997 נישאה המבקשת באתיופיה לחיים בלטה (להלן: בלטה ), ובשנת 2002 היא עלתה לישראל בעקבותיו. ביום 2.12.2002 קיבלה המבקשת רישיון שהייה מסוג ב/1 למשך חצי שנה. ביום 20.10.2004 נערך למבקשת ראיון במשרד הפנים (להלן: המשרד ), ובו ציינה כי ביום 9.7.2003 עזבה את הבית שבו התגוררה עם בלטה, מאחר שבתו נהגה להכות אותה והוא עצמו נהג לנעול אותה בבית. בהחלטה שהתקבלה בהמשך לראיון נקבע כי עליה לעזוב את הארץ, ואילו היא מצידה פנתה למשרד בבקשה לקבל מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. ביום 16.6.2005 הודיע המשרד למבקשת כי עליה לעזוב את הארץ מאחר שחייה המשותפים עם בלטה הסתיימו. המבקשת עררה על ההחלטה, אך עררה נדחה. ביום 19.3.2007 נערך עם המבקשת ראיון נוסף במשרד, וביום 4.6.2007 קיבלה הודעה עדכנית לפיה עליה לעזוב את ישראל לאלתר. בקשה נוספת שהגישה המבקשת ובה עתרה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים נדחתה ביום 26.6.2008.

4.

ביום 17.8.2008 פנתה המבקשת למשרד בבקשה למתן מעמד בישראל מכוח חייה המשותפים עם אזרח ישראלי אחר, בינסאי פנתהון (להלן: פנתהון ), אשר על פי הנטען היא חיה אתו במשך שנה עובר להגשת הבקשה ואף חתמה עמו על הסכם ממון שצורף לבקשה. ביום 18.8.2008 נשלח מכתב מטעם המשיב למבקשת, ובו צוין כי לאחר שיתקבל התיק בעניינה הוא יועבר לטיפול של מטה המשרד להחלטה כיוון שבעבר כבר נדרשה לעזוב את הארץ מספר פעמים ולא עשתה כן. ביום 14.1.2010 ניתן פסק דין המתיר את נישואיה של המבקשת עם בלטה.

5.

במרץ 2010 נעצרה המבקשת והוצאו כנגדה צו משמורת וצו הרחקה. בשימוע שנערך למבקשת היא טענה כי היא מתגוררת מזה כשלושה חודשים עם אזרח ישראלי בשם סמני איסו (להלן: איסו ). בעקבות עתירה מנהלית שהגישה המבקשת, הסכים המשרד כי היא תגיש בקשה למתן מעמד בישראל על בסיס טענתה לחיים משותפים עם איסו, והיא שוחררה ממשמורת בתנאים מגבילים. ביום 24.3.2010 הגישו המבקשת ואיסו בקשה למתן מעמד למבקשת בישראל. ביום 21.6.2010, בעקבות ראיון שנערך לשניים הוענק למבקשת רישיון מסוג ב/1 למשל שנה. ביום 19.6.2011 הוארך הרישיון עד ליום 21.6.2012.

6.

ביום 15.7.2011 הגישה המבקשת תלונה במשטרה כנגד איסו בגין תקיפה. ביום 18.4.2012 הורשע איסו, על-פי הודאתו שניתנה במסגרת עסקת טיעון, בכתב אישום מתוקן שייחס לו שני אישומים של תקיפת המבקשת. ביום 19.4.2012 פנתה המבקשת למשרד בבקשה שייקבע לה תור לצורך הגשת בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים. התור נקבע ליום 18.6.2012, אך המבקשת לא התייצבה במשרד באותו מועד כיוון שביום 10.6.2012 היא פונתה לבית חולים ואובחנה כסובלת מגלאוקומה בשתי העיניים. המבקשת נותחה בעינה הימנית ושוחררה לאחר 10 ימי אשפוז. ביום 11.7.2012 היא הגישה בקשה נוספת למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים ורישיון הישיבה שלה הוארך עד ליום 11.1.2013. ביום 6.1.2013 אושפזה המבקשת לצורך ביצוע ניתוח נוסף בעיניה. ביום 13.1.2013 הוארך רישיון הישיבה של המבקשת בשלושה חודשים נוספים. נכון לעת הזו, המבקשת אינה רואה כלל בעינה השמאלית, בנוסף למגבלות שמהן היא סובלת בעין ימין.

7.

ביום 5.3.2013 החליט הממונה על תחום אשרות וזרים במשרד לדחות את בקשתה של המבקשת למתן מעמד בישראל, וביום 27.5.2013 דחה מנהל אגף מרשם ומעמד במשרד ערר על החלטה זו. ביום 12.6.2013 הגישה המבקשת השגה לוועדת ההשגה לזרים של המשרד. ביום 24.8.2014 נדחתה השגתה, תוך שהוועדה מציינת כי ב"עצם שהייתה בישראל ומידת אומללותה, אין... כדי להקנות לה זכויות".

8.

המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד החלטתה של ועדת ההשגה. ביום 22.9.2014 נתן בית המשפט צו ארעי, שבו הורה כי המשרד יימנע מהרחקת המבקשת מתחומי מדינת ישראל וכן יימנע מנקיטת הליכי אכיפה למטרה זו עד למתן החלטה בעתירה או עד למתן החלטה אחרת. ביום 25.12.2014 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה. בית המשפט המחוזי ציין כי נוהל 5.2.0019 שעניינו טיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי (להלן: נוהל אלימות במשפחה ) קובע כי כאשר פוקע קשר נישואין ללא ילדים משותפים במהלך ההליך המדורג ובן הזוג הזר טוען לאלימות מצד בן הזוג הישראלי יש להעביר את עניינו של בן הזוג הזר לבחינתה של הוועדה הבינמשרדית בהתקיימם של מספר תנאים. אחד התנאים הוא כי בן הזוג הזר מחזיק רישיון ישיבה מסוג א/5, וכי עבר לפחות את מחצית מפרק הזמן הנדרש לפי ההליך המדורג. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אפילו מתעלמים מהשוני בנהלים הנוגעים לבני זוג נשואים ולבני זוג שאינם נשואים, הרי שניתן לקבל מעמד מכוח נוהל אלימות במשפחה רק לאחר שבן הזוג הזר החזיק באשרת ישיבה כלשהי לפחות במשך שנתיים או שנתיים וחצי, בה בשעה שהמבקשת לא החזיקה באשרת ישיבה במשך תקופה זו. לכן, קבע בית המשפט המחוזי, אין צורך להכריע בטענותיה העקרוניות של המבקשת בעניין אפליה לכאורה של בני זוג שאינם נשואים. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי נוהל אלימות במשפחה מכיר אמנם באפשרות להעביר לוועדה הבינמשרדית גם בקשות שאינן עומדות בקריטריונים הקבועים בו, וכי מצבה הרפואי של המבקשת אינו קל, אך לא הוצגה אינדיקציה לכך שלא תוכל לקבל את הטיפול הרפואי שהיא זקוקה לו בארץ מוצאה או שחזרתה לאתיופיה תסכן אותה. בית המשפט המחוזי קבע כי מצבה של המבקשת "כלל וכלל אינו פשוט" נוכח האלימות שממנה סבלה ונוכח מצבה הרפואי, אך ציין כי למשרד שיקול דעת רחב ואין פגם בכך שהמשרד ייחס משקל רב לכך שהמבקשת נמנעה מלעזוב את הארץ בעבר אף שנדרשה לעשות כן. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי החלטת המשרד שלא להעביר את בקשת המבקשת לדיון בוועדה הבינמשרדית נמצאת במתחם הסבירות ובהתאם לכך קבע כי על המבקשת לעזוב את הארץ עד ליום 15.2.2015.

9.

ביום 4.2.2015 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד עמו הגישה בקשה למתן סעד זמני במסגרתו היא עתרה למתן צו שימנע את הרחקתה מן הארץ ואת השמתה במשמורת עד להכרעה בערעור. כמו כן, היא ביקשה כי תינתן לה אשרת שהייה בישראל כדי שתוכל להתפרנס ולממן את הטיפול הרפואי שלו היא זקוקה עד להכרעה בערעור. במסגרת הבקשה דנן טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה, בהתחשב בכך שהיא אישה ערירית ללא כל משפחה ורכוש באתיופיה, שאותה עזבה לפני למעלה מעשור, וזאת בשעה שכל מכריה נמצאים בישראל וכאן היא מקבלת את הטיפול הרפואי לו היא זקוקה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים, בהתחשב בנסיבות ההומניטאריות המיוחדות בעניינה ובהתחשב בטעויות שנפלו, לטענתה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת בהקשר זה כי נפלה טעות עובדתית בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא החזיקה באשרת שהייה מכוח ההליך המדורג למשך שנתיים לפחות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי נטל המימון של הטיפולים הרפואיים הופך לבלתי אפשרי עבורה, ולכן חיוני הדבר כי תינתן לה אשרת שהייה שתאפשר לה לעבוד עד להכרעה בערעור.

10.

ביום 4.2.2015 הוריתי למשרד להשיב לבקשה למתן סעד זמני, וכן הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על הרחקתה של המבקשת מישראל או על נקיטת הליכי אכיפה לצורך כך עד למתן החלטה אחרת.

11.

המשרד, שהגיש את תגובתו ביום 25.2.2015, מתנגד לבקשה. המשרד גורס כי סיכויי הערעור הם נמוכים, מאחר שעיקר טענותיה של המבקשת מכוונות כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, בה בשעה שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כאלה. המשרד מוסיף וטוען כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה של המבקשת, בהתחשב בכך שעשתה דין לעצמה במשך שנים ונמנעה מלעזוב את הארץ בעבר אף שנדרשה לעשות כן. המשרד טוען עוד כי אם יתקבל ערעורה של המבקשת היא תוכל לשוב לישראל.

12.

לאחר ששקלתי את הדברים, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, במובן זה שיימנעו הרחקתה של המבקשת מישראל ונקיטת צעדי אכיפה לצורך כך עד להכרעה בערעור.

13.

כידוע, בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור מוכרעת על בסיס שני מבחנים מרכזיים: מאזן הנוחות וסיכויי הערעור, אשר מביניהם המבחן של מאזן הנוחות הוא העיקרי (ראו למשל: עע"ם 2357/14 אסבוק נ' משרד הפנים (7.5.2014), בפסקה 7 (להלן: עניין אסבוק )). אכן, לא בכל מקרה שבו הימנעות ממתן סעד זמני מובילה להרחקתו של אדם מן הארץ נוטה מאזן הנוחות לטובתו, בהתחשב באפשרות לחזור לארץ במקרה שבו מתקבל הערעור. אולם, כל מקרה נבחן לגופו ועל פי נסיבותיו. בענייננו, נמצאת המבקשת בארץ למעלה מ-12 שנים, כאשר בחלק מתקופה זו היא החזיקה באשרת שהייה כדין. כמו כן, נסיבותיה האישיות הן קשות ביותר. היא סבלה מאלימות מצד בני זוגה בישראל, שיקול שהוכר כשיקול רלוונטי בנוהל אלימות במשפחה. בנוסף לכך, היא איבדה את מאור עיניה בעין אחת ונזקקת לטיפול רפואי בעינה השנייה – טיפול שלו היא זוכה בישראל. כל אלה מובילים למסקנה כי ניתוקה מישראל עלול לגרום לה לנזק כבד. מנגד, איני סבורה כי הימנעות מהרחקתה עד להכרעה בערעור תגרום נזק של ממש לאינטרס הציבורי. לכן, נראה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה של המבקשת (ראו למשל: עע"ם 8001/12 בלילא נ' משרד הפנים , בפסקה 9 (17.12.2012); עניין אסבוק , בפסקה 7; עע"ם 6759/14 מדווש נ' משרד הפנים (25.1.2015)). נוכח מסקנה זו, איני נדרשת לקבוע מסמרות בנוגע לסיכויי הערעור. יחד עם זאת, לא מצאתי מקום להורות על מתן אשרת שהייה למבקשת, מאחר שבקשה זו מכוונת למעשה למתן צו עשה בגדרי בקשה למתן סעד זמני, בקשה שלה ייענה בית המשפט בנסיבות חריגות בלבד (ראו: עניין אסבוק ).

14.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כאמור בפסקה 9 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.