עע"מ 8618/14 ועד בית הכנסת "נחלת יצחק" נ. מדינת ישראל - ועדת ערר המחוזית

לאחר עיון בפסק הדין נשוא הערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובות המשיבים לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מלכתחילה דובר בבקשת עיכוב ביצוע שנוסחה באופן לאקוני במיוחד, ללא התייחסות כלשהי לשיקולים של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, וכפי שציינתי בהחלטתי מיום 16.12.2014 לכאורה די היה בכך כדי לדחותה. בכל זאת ביקשתי את תגובות המשיבים, ואף איפשרתי למבקשים, לבקשתם, להגיש תשובה לתגובות המשיבים, שבמסגרתה הרחיבו מעט את טענותיהם לעניין עיכוב הביצוע. לאחר שעיינתי בכל החומר הנ"ל הגעתי למסקנה כי אין הצדקה בנסיבות העניין להעניק למבקשים את הסעד המבוקש על ידם. סבורני כי אף אחד מהשיקולים שנבחנים בבקשות מסוג זה – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – אינו מטה את הכף לטובת עיכוב ביצוע.

אשר ל סיכויי הערעור ; סבורני כי אלו נמוכים למדי בנסיבות העניין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אמנם קצר אך מנומק היטב, ובמסגרתו הסביר בית המשפט מדוע יש לדחות את עתירת המבקשים כנגד החלטת ועדת הערר המחוזית (המשיבה 1), שבה נדחה ברובו ערר המבקשים על החלטת הועדה המקומית (המשיבה 2) להעניק היתר בנייה, בכפוף לתיקון מסוים של ההיתר (התניית ההיתר בהמשך השימוש החריג בקומה הראשונה כבית כנסת והותרת חלל כפול במלוא גובה בית הכנסת במצבו היום לטובת ארון הקודש). בית המשפט המחוזי ציין כי בתי המשפט לא נוטים להתערב בהחלטות של מוסדות התכנון אלא במקרים חריגים שבחריגים, וקבע כי המקרה דנן אינו אחד מאותם מקרים, כיוון שמדובר בהחלטה סבירה ומאוזנת. בית המשפט המחוזי נימק קביעתו היטב, ולאחר עיון בטענות המבקשים לפנַי, שמהוות חזרה אחת לאחת על הטענות שנדונו ונדחו על ידי ועדת הערר ועל ידי בית המשפט המחוזי, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור הינם גבוהים במיוחד.

אשר ל מאזן הנוחות ; אכן, משמעות מתן ההיתר הינה שבעל הקרקע (המשיב 3) יוכל להתחיל בעבודות בנייה, ובמסגרתן אף להרוס את הקומה השנייה של בית הכנסת (בכפוף לתנאי שנקבע בהיתר בדבר הותרת חלל כפול בגובהו לטובת ארון הקודש). לכאורה, מדובר בפעולה בלתי הפיכה שמטה את מאזן הנוחות לטובת המבקשים בשלב עיכוב הביצוע. אלא שבנסיבות העניין מדובר בקומה שנקבע לגביה כממצא עובדתי כי היא אינה משמשת עוד כעזרת נשים אלא כמחסן וחדר כושר מאולתר, כשעזרת הנשים הועברה זה מכבר לקומה הראשונה. אם לא די בכך, הרי שמתגובות המשיבות 2-1 עולה כי בשום שלב במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי לא התבקש, ולכן גם לא ניתן, צו לעיכוב ביצוע החלטת ועדת הערר נשוא העתירה והערעור. משכך, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין שיקול מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת המבקשים.

סוף דבר; בקשת עיכוב הביצוע נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בהליך זה כדלקמן: 2,500 ש"ח לועדת הערר (המשיבה 1); 5,000 ש"ח לועדה המקומית (המשיבה 2); 2,500 ש"ח לבעל הקרקע (המשיב 3).