עע"מ 8642/10 סיזר רוביו נ. משרד הפנים - מינהל האוכלוסין

זוהי בקשה למתן צו לפיו יוארך אישור השהייה והעבודה של המבקש 1 אצל המבקש 2, עד להכרעה בערעורו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופט ר' אמיר), בו נדחתה עתירת המבקשים להארכת אישור השהייה והעבודה של המבקש 1.

1.

המבקש 1 הינו אזרח מדינת הפיליפינים אשר הגיע לישראל כעובד זר בתחום הסיעוד ביום 26.10.2004, והועסק אצל נכה בשיעור 100% בו טיפל ממועד זה ועד למועד פטירת מעבידו בינואר 2010. המבקש 2, בן 35 נשוי ואב לתאומים, הינו נכה צה"ל בשיעור 100%. בתחילת חודש פברואר 2010 החל המבקש 1 לעבוד כעובד סיעוד אצל המבקש 2, לשביעות רצונו של המבקש 2, שבמשך שנים לא הצליח למצוא עובד סיעוד שיוכל לטפל בו כראוי. ביום 21.3.2010 דחה המשיב את בקשתו של המבקש 2 להאריך את אשרת השהייה והעבודה של המבקש 1, בנימוק כי המבקש 1 שהה בארץ מעבר לתקופה המקסימלית המותרת לעובדים בתחום הסיעוד ומשכך אינו יכול לעבור לעבוד אצל מעסיק חדש. לאחר שנדחה ערעורם של המבקשים על החלטה זו הם עתרו לבית המשפט ובד בבד ביקשו צו ביניים. במסגרת הדיון בצו הביניים סוכם כי המבקש 1 יוכל לפנות בבקשה לקבלת אשרת שהייה ועבודה במסגרת החריג ההומניטארי לפי סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ) . בקשתו זו של המבקש 1 נדחתה.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים דחה בפסק דינו מיום 26.10.2010 את עתירת המבקשים. בקביעתו התבסס בית המשפט על הלכה שנפסקה בעע"מ 2190/06 מדינת ישראל נ' bueno gemma (לא פורסם, 13.5.2008) (להלן: הלכת בואנו ), אשר קבעה כי לא ניתן להאריך היתרי שהייה ועבודה לעובדים זרים בתחום הסיעוד על-ידי שימוש בסעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל בנימוק כי קיים קשר בעל מאפיינים מיוחדים בינם לבין מטופליהם, מקום בו הסעיפים שמסדירים במישרין את עניינם אינם מאפשרים זאת. בית משפט קמא הדגיש כי הנסיבות המיוחדות בענייננו מלמדות על הקושי העולה מהלכה זו, ועל הצורך לאפשר פנייה לנתיב ההומניטארי במקרים חריגים במיוחד.

בנוסף עיכב בית המשפט את ביצוע פסק דינו עד למתן החלטה בבקשה שלפני למתן סעד זמני, שהוגשה בד בבד עם הערעור על פסק-הדין.

3.

בבקשה טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור שהגישו הינם גבוהים. במרכז טיעוניהם עומד הצורך בצמצום הלכת בואנו ובקביעה כי היא לא חלה על מקרים חריגים כגון המקרה דנן, בהם הפסקת הטיפול תגרום נזק בריאותי חמור ומיידי למטופל. לשיטתם, יש לאפשר שיקול דעת לשר הפנים להאריך אשרות עבודה של עובדים זרים לפי סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל במקרים הומניטאריים מיוחדים וחריגים בהם קיים חשש לנזק גופני ממשי למטופל, אף אם העובד הזר לא עומד בתנאי חוק הכניסה לישראל המסדירים במישרין את עניינם. המבקשים מדגישים את נסיבות המקרה דנן בהן נגרמו למבקש 2 נזקים פיזיים קשים לאחר שבמשך שנים רבות, עד שהחל המבקש 1 לעבוד אצלו, לא מצא מטפל שיענה לצרכי הטיפול המיוחדים למצבו.

בנוסף טוענים המבקשים כי לאור יחסי התלות והקרבה שנוצרו ביניהם והחשש כי בניתוקם יגרם למבקש 2 נזק נפשי ופיזי, יש לקבל את הבקשה ולתת צו ביניים, לפיו יוארך אישור השהייה והעבודה של המבקש 1 בארץ עד לתום מועד הערעור בעניינו.

4.

המשיב מנגד טוען כי סיכויי הערעור של המבקשים הינם קלושים ומשכך דין הבקשה להידחות. לשיטתו, חוק הכניסה לישראל והלכות שיצאו מבית משפט זה ובראשם הלכת בואנו

עומדים בסתירה לסעד המבוקש בערעור על-ידי המבקשים. עוד מציין המשיב כי המבקש 1 החל לעבוד אצל המבקש 2 כשלא הייתה בידו אשרת שהייה ועבודה בישראל, תוך שהוא עושה דין לעצמו.

לטענת המשיב, גם בחינת מאזן הנוחות במקרה זה אינה נוטה בבירור לטובת המבקשים. לשיטתו יש לקחת בחשבון כי קבלת הבקשה תוביל לפגיעה באינטרס הציבורי בשל היותה נוגדת את הוראות החוק והפסיקה, כמו גם, תעמיק את יחסי האמון והקשר הטיפולי בין המבקשים ותקשה על מציאת עובד סיעודי חלופי למבקש 2 בעתיד. עם זאת, מציע המשיב לפנים משורת הדין לתת למבקשים תקופת התארגנות נוספת בת 60 יום במהלכה יימצא עבור המבקש 2 עובד חלופי המתאים לצרכיו והעומד בדרישות החוק, ובתום תקופה זו יעזוב המבקש 1 את ישראל (להלן: ההצעה ).

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש סעד זמני מוטל הנטל להראות כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, באופן שאם לא יינתן הסעד הזמני ייגרם לו נזק בלתי הפיך (עע"ם 3692/08 קדאלי נ' משרד הפנים (לא פורסמה, 14.5.2008); עע"ם 6907/10 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.11.2010)). לדעתי סיכויי הערעור במקרה זה אינם גבוהים, שכן עיקר הטענות המועלות בערעור שהגישו המבקשים נידונו לא אחת בפני בית משפט זה ונדחו (ראו: הלכת בואנו ; עע"ם 2470/08 אסטרופגין נ' שר הפנים (לא פורסם, 12.6.2008); עע"ם 7113/07 נמרודי נ' משרד הפנים (לא פורסם, 24.11.2008); בג"ץ 3888/09 נמרודי נ' כנסת (לא פורסם, 2.6.2010); עע"ם 3927/10 סטאיבה נ' משרד הפנים

(לא פורסמה, 30.8.2010) (להלן: פרשת סטאיבה )). על כן שיקול זה תומך במסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן הסעד הזמני.

מנגד, מאזן הנוחות במקרה דנן מטה את הכף לטובת מתן סעד זמני שימנע את גירושו של המבקש 1. ללא סעד שכזה, עולה חשש מיצירת נזק למבקש 1 שצפוי בלעדיו לגירוש מן הארץ, אך בעיקר למבקש 2, נכה צה"ל סיעודי הזקוק לשירותיו המקצועיים של המבקש 1. נזק זה כרוך בפגיעה הפיזית שעלולה להיגרם למבקש 2 כתוצאה מהרחקתו של המבקש 1 כפי שאף עולה מפסק הדין של בית המשפט קמא, ונראה כי לא ניתן במסגרת הדיון בבקשת הסעד הזמני להתעלם מנזק זה (ראו לעניין זה פרשת סטאיבה ).

לאחר שעיינתי בשיקולים השונים, מצאתי כי יש במקרה דנן לקבל את ההצעה שהועלתה בתגובת המשיב לפיה יינתן למבקשים תקופת התארגנות בת 60 יום. פתרון זה מצמצם באופן ניכר את החשש מיצירת הנזק למבקש 2, שכן הוא יוכל לנסות ולמצוא בפרק זמן זה תחליף הולם וחוקי לשירותים אותם הוא מקבל מהמבקש 1. מאזן הנוחות נוכח פתרון זה, בשילוב סיכויי הערעור הנמוכים, מובילים למסקנה כי אין מקום ליתן את הסעד הזמני המבוקש עד למתן פסק הדין בערעור.

משכך דין הבקשה לסעד זמני להידחות בכפוף לכך שיינתנו למבקשים 60 ימי התארגנות מיום מתן החלטה זו, במהלכם רשאי המבקש 1 להמשיך את הענקת הטיפול למבקש 2, ואשר לאחריהם יעזוב המבקש 1 את הארץ.