פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם
8896/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
יוליה דרובובוז
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הפנים
2. מנהל מינהל האוכלוסין
בקשה דחופה למתן צו מניעה
בשם המבקשת:
עו"ד רוני אנושי;
עו"ד איליה וייסברג
בשם המשיבים:
עו"ד ורד חלאוה
החלטה
הרקע
המבקשת, ילידת קזחסטאן, נישאה לאזרח ישראלי בנובמבר 1998. כשנה לאחר נישואיהם, בנובמבר 1999, נכנסה המבקשת לישראל וביוני 2000 הוענק לה רישיון לישיבת ארעי במסגרת ההליך המדורג. רישיון הישיבה הוארך מעת לעת.
בספטמבר 2005, כאשר פנתה המבקשת למשרד הפנים, התברר, כי היא אינה מתגוררת עם בן זוגה מזה כשנה. משכך, מקום בו נשמטה העילה למתן מעמד בישראל בעילה של איחוד משפחות, הוחלט על הפסקת ההליך המדורג.
על אף האמור, נוכח מצבה הבריאותי של המבקשת, הוחלט להאריך את האשרה שהייתה בידיה לתקופה נוספת. בסופו של דבר החלטה זו לא יצאה מן הכוח אל הפועל מאחר שבירור מול משטרת ישראל העלה, כי כנגד המבקשת נפתח תיק חקירה. יש לציין, כי למבקשת הובהר, כי ככל שיומצא מסמך מטעמה לפיו נסגר תיק החקירה במשטרת ישראל ניתן יהיה להאריך את רישיון ישיבת הארעי כפי שהוחלט, אלא שאישור כאמור לא הומצא במועד זה. אישור משטרה הומצא רק לאחר-מכן ביום 8.1.06.
בדצמבר 2005 הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עתירה (עת"מ 2844/05), אשר נמחקה ביום 15.2.06 בהסכמת הצדדים. הוחלט, כי עניינה של המבקשת יובא בפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים שתבחן האם מתקיימים בעניינה טעמים חריגים המצדיקים מתן מעמד בישראל מכוח חוק הכניסה, התשי"ב-1952. עד למועד קבלת החלטתה של הוועדה ניתן לעותרת רישיון לישיבת ארעי בישראל.
מאחר שלא התקבלה החלטה בעניינה של המבקשת, הוגשה עתירה נוספת מטעמה (עת"מ 1607/07). העתירה נמחקה לאחר שניתנה החלטת הוועדה הבין-משרדית. הובהר, כי ככל שהעותרת תבקש לתקוף את החלטת הוועדה בעניינה, עליה לעשות זאת בגדרה של עתירה חדשה, היא העתירה נשוא הערעור דנן.
בינתיים, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בעת"מ 1607/07 ביום 23.8.07 החליט מנהל מינהל האוכלוסין, לאחר שנדרש לכלל הנסיבות הצריכות לעניין, לאמץ את המלצת הוועדה הבין-משרדית ולדחות את בקשת המבקשת למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים.
כנגד החלטת מנהל מינהל האוכלוסין מיום 23.8.07 הוגשה, ביום 19.11.07, העתירה נשוא הבקשה דנן (עת"מ 2429/07).
יש לציין, כי מפרוטוקול הדיון בעת"מ 1607/07, שנמחקה לאחר שהובהר, כי כבר ניתנה החלטת הוועדה הבין-משרדית בעניינה של המבקשת, המשיבים הסכימו להימנע מהרחקת המבקשת מישראל, שהאשרה שהייתה בידה פגה, למשך 60 ימים.
ביום 18.12.07 החליט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, במסגרת העתירה נשוא הבקשה דנן, ליתן צו ביניים האוסר על הרחקת המבקשת מישראל עד למתן פסק-דין בעתירה. עוד הוחלט, כי אין מקום "למתן צו עשה המשנה את המצב הקיים לגבי הנפקת אשרת א/5 למבקשת". בינתיים, כבר באוגוסט 2007 פגה האשרה שהייתה בידי המבקשת.
מהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 20.2.08 עולה, כי מקום בו בפני הוועדה לא הוצגו כלל המסמכים הרלוואנטיים וזו האחרונה מוכנה לדון בעניינה פעם נוספת, יש לעשות כן. לצורך כך היה על המבקשת להגיש בקשה מטעמה הנתמכת בכלל המסמכים הצריכים לעניין.
בהתאם לאמור, הגישה המבקשת בקשה מטעמה. ביום 17.8.08 נדונה בקשתה, לאחר שנבחנו כלל העובדות והמסמכים הצריכים לעניין והוחלט לדחות את בקשתה. הוועדה נתנה דעתה גם למסמכים החדשים שצירפה המבקשת לבקשתה, לרבות מסמך שהינו, לפי הנטען, אישור ממשרד הבריאות המחוזי בעיר קרגנדה, אלא שמדובר במסמך שאינו נושא לוגו ו/או מאושר כדין.
לאחר בחינת כלל הנסיבות, לרבות מצבה הרפואי של המבקשת, הוחלט לדחות את בקשתה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים מיוחדים.
לאחר שנערכו דיונים והוגשו מספר תגובות מטעם הצדדים, החליט בית-המשפט המחוזי, בפסק-דין מפורט ומנומק, לדחות את העתירה.
על החלטת בית-המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה במסגרתו הוגשה בקשה למתן צו מניעה.
לטענת באי-כוח המבקשת, הן סיכויי הערעור טובים והן מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת. שכן, אי מתן האשרה בנסיבות העניין מבוססת על מידע חסר ועובדות שאינן נכונות, דבר שכשלעצמו מהווה עילה להיעתר לבקשה. כמו-כן לטעמם, החלטת המשיבים לסרב לבקשת המבקשת לאשרת שהיה א/5 קבע, בנסיבות העניין, מהווה שרירות בקבלת ההחלטה. באי-כוח המבקשת מוסיפים וטוענים, כי אם לא תינתן האשרה כמבוקש קיים חשש של ממש לחייה של המבקשת, גירושה מן הארץ הוא כמו שליחתה אל מותה, מאחר והמבקשת הינה חולה כרונית, מושתלת כליה, הזקוקה לטיפול רפואי קבוע. מאידך, סבורים הם, כי באם תינתן האשרה עד סוף בירור הערעור בעניינה של המבקשת, הנזק אשר ייגרם למדינה הינו מזערי ואינו ניתן להשוואה לעומת הנזק שייגרם למבקשת אם תישלח לארץ מוצאה ואף תמצא את מותה שם בשל חוסר טיפול רפואי הולם.
מנגד, טוענת באת-כוח המשיבים, כי הערעור שהגישה המבקשת משולל כל יסוד ודי בכך כדי לדחות את בקשתה. לטענתה, מצבה של המבקשת אינו מצב חירום רפואי והיא אינה זקוקה לטיפול מציל חיים. כל שנטען על ידי המבקשת הוא, כי היא מבקשת מעמד בישראל על-מנת שתוכל לקבל סבסוד עבור התרופות אותן היא מקבלת, טיפול שהובהר כי היא יכולה לקבל במדינת נתינותה. לפיכך, החלטת מנהל מינהל האוכלוסין לדחות את בקשתה למתן מעמד בישראל הינה החלטה סבירה.
כמו-כן, טוענת באת-כוח המשיבים, כי עניינה של המבקשת הובא פעמיים בפני הוועדה הבין-משרדית שבדקה ובחנה את כלל הנסיבות הצריכות לעניין, לרבות החומר הרפואי והמסמכים שהועברו על-ידי בא-כוחה וסברה, כי אין בעניינה טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל.
לבסוף סבורה באת-כוח המשיבים, כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקשת למתן סעד זמני המורה למשיבים להעניק לה מעמד בישראל בתקופת הביניים בה מתברר הערעור.
דיון
לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן.
כידוע, בית משפט שלערעור רשאי לתת סעד זמני לתקופת הערעור "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, התשנ"ה), בעמ' 865-867). לעניין זה נאמר "כי צריך טעם מיוחד שבית משפט לערעורים ימנע ממי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור כשהיא לעצמה אינה מונעת מבעד לזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול לפי פסק הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש שבית המשפט לערעורים ימנע מבעד הזוכה לפעול לפי פסק-הדין ולו רק באופן זמני, נושא בנטל ואין זה קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב" (ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב , פ"ד מ(1) 668; עע"ם 9177/01 אחים שרבט נ' עיריית תל-אביב , פ"ד נו(2) 163; ע"א 6089/97 תפנית אדריכלות בע"מ נ' משרד הפנים ואח' (טרם פורסם)).
מקובל, כי אין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכויי הערעור קלושים וכן אם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה או אף השווה לנזק שישא בו המבקש אם יזכה בערעור.
במקרה שבפני, המבקשת שוהה בישראל ללא אשרה ובקשתה לקבל מעמד בישראל מכוונת לשנות את המצב הקיים על-ידי מתן צו עשה למשיבים, שיחייבם להעניק לה אשרת ישיבה בישראל. נראה, כי הדבר חורג מגדרה של המסגרת המשפטית לה נועד צו הביניים וזאת במיוחד כאשר מתן מעמד בישראל איננו דבר של מה בכך, בהיותו מעניק זכויות ובכלל זה זכויות סוציאליות רבות.
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.
כידוע, שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בהפעלת שיקול דעתו בהענקת רישיונות שהייה בישראל הינו שיקול דעת רחב ביותר נוכח העובדה, כי אין למבקש על-פי חוק הכניסה לישראל זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל (ראו בג"ץ 3403/97 אנקין ורה ואח' נ' משרד הפנים , פ"ד נא(4) 522; בג"ץ 758/88 ריצ'רד קנדל ואח' נ' שר הפנים , פ"ד מו(4) 505).
משרד הפנים נוקט מדיניות שלא להעניק אשרות ישיבה לזרים, אלא במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים הומניטאריים מיוחדים. מדיניות זו עמדה תחת ביקורתו של בית-משפט זה (ראו בג"ץ 1689/94 ג'ולי הררי נ' שר הפנים , פ"ד נא(1) 15).
במקרה שבפני, טוענת המבקשת, כי היא מטופלת בתרופות באופן קבוע ובשל כך זכאית היא למעמד בישראל.
דין הטענה להידחות.
מדיניות משרד הפנים הינה, כי ככלל ראש רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול הוא זה שיכריע בבקשות לקבלת מעמד המבוססות על מצבו הרפואי של המבקש וכי ככלל לא תעוכב הרחקתו של שוהה שלא כדין כאשר אין מדובר במצב חירום רפואי כהגדרתו בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. מדיניות זו אושרה בבג"ץ 5665/05 פלונים נ' שר הפנים (לא פורסם, ניתן ביום 25.9.07). בעניינה של המבקשת, אין מדובר במצב חירום רפואי. כל שנטען על-ידי המבקשת הוא, כי היא מבקשת מעמד בישראל על-מנת שתוכל לקבל סבסוד עבור התרופות אותן היא מקבלת.
מכל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
ניתנה
היום, כ"ט בחשוון התש"ע (16.11.09).
ש ו פ ט