עע"מ 900-24 עע"מ 900-24

השופט נעם סולברג:

1.ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 2.10.2023, בעת"מ 64803-06-23 (השופטת ה' עובדיה), שבו נמחקה על הסף עתירת המערערת, מחמת העדר סמכות עניינית.

2.בעתירתה, ביקשה המערערת, דיירת הדיור הציבורי בתל-אביב, להורות למשיבים להפחית מדמי-הניהול אותם היא נדרשת לשלם, ולבטל את החובות שצברה בגינם; לחלופין, להעבירה לדירה אחרת, שמותאמת ליכולותיה הכלכליות. בתשובת המשיבים לעתירה, נטען כי יש להורות על סילוק העתירה על הסף, בהעדר סמכות עניינית. עמדתם – התקבלה; בפסק דין תמציתי, הורה בית משפט המחוזי על מחיקת העתירה. זאת, בהתבסס על קביעתו כי "דמי הניהול החודשיים בגין אחזקת הרכוש המשותף נקבעים על-ידי נציגות הדיירים הנבחרת בבניין ולא על ידי מי מהמשיב[ים]", כך ש "לא ברורה הטענה המשתמעת מהעתירה כאילו בית משפט זה מוסמך להפחיתם או לפסוק סעדים כספיים בעניינם". בהמשך לכך צוין, כי "גם לא צורפה לעתירה כל החלטה שהיא מושא העתירה המקימה סמכות לבית משפט זה". מכאן הערעור שלפנינו.

3.תחילה אציין, כי מפאת גדרה המצומצם של המחלוקת שהובאה לפתחנו, כמו גם כתבי הטענות המפורטים המצויים בתיק, החלטתי לעשות שימוש בסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ולהכריע בערעור על יסוד החומר הכתוב שלפנַי.

4.לגופו של עניין, לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל, במובן זה שהדיון יוּחזר לבית המשפט המחוזי, כמפורט להלן.

5.פסק הדין של בית המשפט המחוזי נמצא חסר בשני היבטים חשובים, שבלעדיהם – לא ניתן להותיר את ההכרעה על כנה. מבחינה דיונית, יש טעם בטענת המערערת, שלפיה לא ניתן לה יומה בבית המשפט המחוזי, מאחר שלא ניתנה לה הזדמנות להעלות את טענותיה לגבי הבקשה לסילוק על הסף שהגישו המשיבים, בטרם מתן פסק הדין. מבחינה מהותית, דומה כי בית המשפט המחוזי הסיק מסקנות, שאינן נובעות בהכרח מן העובדות שקבע; משכך, הנמקתו נותרה חסרה. אסביר: טענת המשיבים, שאותה אימץ בית המשפט המחוזי, היא כי "דמי הניהול [...] נקבעים על-ידי נציגות הדיירים הנבחרת בבניין". ואולם, טענה זו אינה מוליכה בהכרח למסקנה כי דיירי הדיור הציבורי חבים באופן ישיר בתשלומם. ישנה אפשרות אחרת, שלפיה, כטענת המערערת, המשיבה 2 –– עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: עמידר) – חבה בתשלומים האמורים כבעלת הדירות, וגובה את דמי הניהול מדיירי הדיור הציבורי, כחלק מתנאי המגורים הנקבעים על-ידה. לפי אפשרות זו – אשר למצער בערעור שלפנינו, לא חלקו עליה המשיבים – עמידר אכן מקבלת החלטה בעניין גביית דמי הניהול, אף אם מדובר אך על ישום פרטני של מדיניות כללית. משכך, אין די בקביעה שלפיה דמי הניהול נגבים על-ידי נציגות הדיירים, על-מנת לשלול קיומה של 'החלטה מינהלית' בבסיס ההליך. נדרש היה להמשיך ולבחון את ההסדר הפרטני מכוחו משלמים דיירי הדיור הציבורי את דמי הניהול, לפי אמות המידה הקבועות בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000. בתוך כך, נדרש היה לבחון אם הגורם שנתן את ההחלטה הנתקפת, הריהו גורם מינהלי; ומהו העניין שבו עוסקת ההחלטה, אם עניין מינהלי הוא, אם לאו (ראו: רע"א 3062/16 קלמן נ' מועצה אזורית דרום השרון, פסקאות 3-2 (21.4.2016)).

6.לצד האמור יוער, כי אף במידה שיקבע כי קיימת בנדון החלטה מינהלית – אשר מקימה לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות עניינית לדון במחלוקת שעל הפרק – בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין בית משפט לעניינים מינהליים מוסמך "לפסוק סעדים כספיים" (ראו: אורי גורן בתי משפט מינהליים 14-13 (2008)). אכן, מבחינה זאת, לא היה מקום לנסח את העתירה המינהלית כפי שנוסחה, תוך ערבוב סעדים כספיים וסעדים מינהליים. ואולם, בית משפט זה דן לא פעם בדרך להכריע בשאלת הסמכות העניינית, במקרים המערבים יסודות מינהליים ואזרחיים (ראו והשוו: ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (6.12.2006); רע"א 6607/19 משטרת ישראל נ' יעקובוב, פסקה 6 (12.2.2020)). כאמור, דיון לגבי ישום אמות המידה הללו על עניינה של המערערת, נפקד מפסק הדין של בית המשפט המחוזי; אין מנוס מלקיימו. כך למשל, לכאורה, יש מקום להבחנה בין דרישה להשבת כספים, שאינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, לבין דרישה לביטול חובות שהושתו שלא כדין.

7.הערעור מתקבל אפוא בזאת; הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שישמע את טענות הצדדים, ידון, ויכריע כחוכמתו.

המשיבים יִשאו בהוצאות המערערת, בסך של 2,500 ₪.