עע"מ 9254/10 מדויקה אנסלם ציג'ויקה נ. משרד הפנים

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני להורות על שחרור המבקשים ממשמורת וזאת עד לשמיעת הערעור שהוגש על ידם נגד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט א' יעקב בעת"מ 43444-10-10).

2.

המבקשים נכנסו לישראל כתיירים ומשפקעה אשרתם נשארו בארץ שלא כדין. הם נעצרו והוחלט לגרשם מן הארץ. על רקע האמור הוגשה עתירה לשחרורם ממשמורת במסגרתה נטען שהם זכאים לקבלת מעמד מכוח היותם פליטים. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי לא ניתן לשחרר ממשמורת אדם המצוי בישראל שלא כדין ,

מבלי שנתקיימו נסיבות מיוחדות. משלא הוכחו נסיבות שכאלו, נדחתה העתירה. יחד עם זאת נקבע כי לאור עמדת המשיב לפיה הבקשה לקבלת מעמד של פליטים אמורה להבחן בקרוב על ידי יחידת מבקשי המקלט של רשות האוכלוסין ( RSD ) ,

הרי שצווי ההרחקה לא יבוצעו עד לקבלת החלטה בעניינם. מכאן הוגש ערעור לבית משפט זה יחד עם הבקשה שבפניי.

לטענת המבקשים הותרתם במשמורת עד לשמיעת ערעורם ו/או עד לקבלת החלטה של האו"ם עלולה להתארך חודשים ארוכים. אין חשש שיברחו הואיל והם פנו מיוזמתם לקבלת סיוע מרשויות המדינה. בהקשר זה הודגש שמעצרם התרחש בבוקר הליכתם למשרדי המשיב. באשר לערעור נטען כי טעה בית משפט קמא שנתן משקל לתגובת המשיב בעוד שהלה כלל לא התייצב לדיון. לשיטתם ,

היה מקום ליתן משקל לנסיבות חייהם ולעובדה שנאלצו לברוח על רקע היותם נרדפים בשל מחלוקת עקובה בדם בין הנוצרים והמוסלמים בניגריה. עוד נטען לאפליה בינם לבין פליטים אחרים אשר הגישו בקשה לאו"ם ואינם נמצאים במשמורת.

המשיב בתגובתו טען כי אין המדובר בבקשה לסעד זמני אלא בקשה לצו עשה

לשנוי המצב הקיים ואין לאפשר זאת במסגרת בקשה זו. זאת במיוחד שהסעד הזמני הינו הסעד העיקרי המבוקש בערעור. בנוסף נטען כי סיכוי הערעור הינם נמוכים. חוק הכניסה לישראל ,

התשי"ב – 1952 (להלן: 'החוק') קובע כי אדם השוהה בארץ שלא כדין יוחזק במשמורת עד להרחקתו מהארץ. סעיף 13 לחוק הכניסה מעניק לממונה על ביקורת הגבולות שיקול דעת לשחרר בערובה שוהה שלא כדין, בהתקיים אחת העילות הקבועות בחוק. לדעת המשיב, עילה שכזו איננה מתקיימת בענייננו. ביחס למבקש 4 הודגש כי בקשתו לקבלת מעמד פליט נדונה והוחלט לדחותה. בנוסף נטען כי מאז פסק הדין נשוא הערעור הובאו המבקשים בפני בית הדין למשמורת אשר בחן את עניינם והחליט להותירם במשמורת בהעדר נסיבות חדשות. באשר לטענה בדבר אי התייצבות המשיב לדיון בבית משפט קמא, הפנה המשיב להוראות הדין המאפשרות לקיים דיון אף בהעדרו. לנוכח האמור סבור המשיב כי דין הבקשה להדחות.

3.

לא מצאתי כי סיכויי הערעור נוטים לטובת המבקשים במידה כזו המצדיקה קבלת הבקשה הזמנית. יושם אל לב שתקנה 18(א)(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) , התשס"א -2000 קובעת כי במצב בו התייצב לדיון רק העותר, רשאי בית המשפט לדון בעתירה בהעדר המשיב או לדחות את הדיון למועד אחר. בית המשפט המנהלי פעל, אפוא, כדין. בנוסף, לא מצאתי כי יש להעניק משקל לטענת ההפליה במסגרת בקשה זו, הואיל והטענה הועלתה מבלי שהונח בסיס עובדתי הולם. אמנם, שחרורם של המבקשים ממשמורת הינה סוגיה עדינה, אולם המחוקק קבע כיצד יש לאזן בין חירותו של הפרט לבין ההתמודדות הנדרשת עם השוהים בישראל שלא כדין. סעיף 13א(ב) לחוק הכניסה לישראל ,

תשי"ב-1952 קובע כי אדם ששוהה בארץ שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו. החוק מקנה סמכות לשחררו בתנאים אם מתקיימות אחת העילות הקבועות בחוק (ראה סעיף 13ו). סעיף 34טו לחוק קובע כי עילות השחרור ממשמורת חלות על בית הדין למשמורת במסגרת הפעלת שיקול הדעת בביקורת על צו המשמורת (וראו דברי הנשיאה בבר"ם 7363/06 מדינת ישראל נ' ארקילוב ארטשס (17/12/2006)). יואר , כי על פני הדברים בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את שיקול הדעת של בית הדין למשמורת. בענייננו, ולא מצא כל דופי בהחלטה. לאמור, המבקשים לא הצביעו על עילה שבדין המבוססת על נסיבות המקרה שבכוחה להצדיק את שחרורם ממשמורת. יתרה מכך, עניינם של המבקשים נבחן מספר פעמים על ידי הגורמים המוסמכים – הממונה על ביקורת הגבולות ובית הדין למשמורת. אף לאחר מתן פסק הדין ניתנה החלטה הקובעת כי לא נשתנו הנסיבות. לא מצאתי אפוא, במסגרת הדיונית הנידונה, להיעתר לבקשה.

4.

הבקשה נדחית. המזכירות מתבקשת לתת עדיפות לשמיעת התיק העיקרי.