עע"מ 9432/05 המועצה הארצית לתו"ב - ועדת משנה לערערים נ. איתן בכור ו-194 א

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ש' דותן) בעת"מ 1146/02, בעת"מ 1153/02 ובעת"מ 1161/02, אשר נדונו במאוחד. פסק הדין ניתן ביום 21.8.05, והבקשה דנן הוגשה במסגרת הודעת ערעור על פסק הדין.

2.הדיון בבית המשפט קמא נסב על תכנית הר/1941, שעניינה הפיכת שטח של כ – 717 דונם בין שדרות שבעת הכוכבים בדרום ורחוב הבריגדה היהודית בצפון, ובין נתיבי איילון במערב ורחובות ז'בוטינסקי ושירת דבורה ממזרח, לפארק עירוני ציבורי לרווחת כלל תושבי העיר הרצליה (להלן – התכנית). חלק מהשטח יועד על פי התכנית לבנייה לצרכי ציבור ולדרכים. המשיבים 1-250 בבקשה שלפני הינם בעלי המקרקעין הנמצאים בתחום השטח אשר יועד על פי התכנית לפארק עירוני. בעתירות שהוגשו בבית המשפט קמא כנגד החלטת המבקשת 1 טענו משיבים אלו כי החלטה זו היא בלתי סבירה ופגעת באופן בלתי מידתי בזכות הקניין שבידם. המשיבים טענו כי קיימת חלופה מידתית להשגת מטרתה של המבקשת בדרך של תכנית איחוד וחלוקה, במסגרתה יוקטן שטח הפארק המיועד לכ – 650 דונם, ובמקביל יקבלו המשיבים זכויות בנייה בכ – 10% מהשטח שיועד תחילה לפארק (כ – 70 דונם). בין היתר טענו המשיבים כי המבקשת 1 אשר דנה בערר שהגישו על החלטת המבקשת 2 מנתה ארבעה חברים ששניים מהם קיבלו את הערר ושניים דחוהו, וכי אך בשל כך שיו"ר המבקשת 1 עשתה שימוש בקול הנוסף המוקנה לה על פי חוק (סעיף 43 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965) נדחה הערר. המשיבים תמכו טענותיהם בדעת המיעוט של חברי המבקשת 1, אשר ציינו בין היתר כי להערכתם לא יקום הפארק הלכה למעשה ללא איחוד וחלוקה כאמור, וזאת בשל העדר אפשרות של העירייה (היא המשיבה 252 בבקשה שלפני) לשאת בעלויות הכרוכות בכך. בית המשפט קמא קיבל את עתירתם של המשיבים 245-249 ( קזמה מדלין ואח' ; עת"מ 1161/02) בכך שקבע כי אותו חלק מהתכנית המתייחס לחלקה 42 עליה נמצא ביתם הינו בטל. בית המשפט קמא קיבל את שתי העתירות האחרות (עת"מ 1153/02 ועת"מ 1146/02) באופן שהדיון הוחזר אל המשיבות 251-252 בבקשה שלפני (הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה ועיריית הרצליה) לבחינה מחודשת של החלופה שהוצעה על ידי מחצית חברי המבקשת 1.

3.המבקשות מערערות על קביעות בית המשפט קמא הנוגעות למקרקעין שבבעלות המשיבים, למעט המקרקעין שבבעלות משיבים 245-249 (העותרים בעת"מ 1161/02) ככל שקביעות אלה מתייחסות לשטח בית המגורים של משיבים אלו. במסגרת הערעור טוענות המבקשות כי בפסק דינו שם עצמו בית המשפט קמא למעשה כמוסד תכנון על והחליף את שיקול דעת מוסדות התכנון המוסמכים בשיקול דעתו. כן טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט קמא משהורה, למעשה, על מתן פיצוי במקרקעין – תוך שקבע לכאורה את ייעודם העתידי של מקרקעין אלה – אף שדרך המלך אותה מתווה חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965 הינה מתן פיצוי כספי. לטענת המבקשות לא נפל פגם בהליך שהתקיים אצל המבקשת 1, ואף לא היה מקום להתערב בהחלטה שיצאה תחת ידיה של זו היות והיא סבירה, הגיונית ומאוזנת. המבקשות מוסיפות כי כבר בבחינה ראשונית של הצעת המשיבים לייעד מקצת מהשטח המיועד לפארק לבנייה למגורים נמצא כי ההצעה אינה ריאלית הן מבחינה תכנונית והן מבחינה כלכלית. לטענתן, נראה כי על מנת שהצעה זו תהיה כדאית מבחינה כלכלית תידרש נגיסה משמעותית בהרבה מן הפארק לשם ייעוד המגורים המוצע.

במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, אשר נכללה בהודעת הערעור, טענו המבקשות כי "החזרת התכניות לדיון בפני מוסדות התכנון, עת תלוי ועומד הערעור דנן על פסק דינו של בית המשפט קמא, תביא להשחתת זמנן של ועדות התכנון ולאובדן משאבים יקר... לעומת זאת, אם יידחה ערעור המערערות, ניתן יהיה תמיד להחזיר הדיון לוועדות התכנון".

4.המשיבים 1-250 מתנגדים לבקשה. המשיבים 245-249 (העותרים בעת"מ 1161/02) מבקשים "למען הסר כל ספק" כי ייקבע שככל שפסק הדין מתייחס לעניינם אין הוא ניתן לעיכוב שכן מדובר בהצהרה שאינה מלווה במעשה אותו ניתן לעכב. יתר המשיבים טוענים בפירוט כי יש לדחות את הבקשה משום שהמבקשות לא פנו לבית המשפט קמא בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין בטרם הגישו בקשה בבית משפט זה, ומשום שהמבקשות לא צירפו תצהיר התומך בתשתית העובדתית של בקשתן. המשיבים מוסיפים כי נוכח העובדה שפסק הדין נשוא הערעור מורה אך על החזרת הדיון בתוכנית למוסדות התכנון לא עשוי להיגרם למבקשות כל נזק בלתי הפיך אם ביצועו של פסק הדין לא יעוכב. בהקשר זה מציינים המשיבים כי העירייה עצמה (המשיבה 252 בבקשה שלפני) קיבלה מבית המשפט קמא לאחר מתן פסק הדין נשוא הבקשה רשות לבצע עבודות פיתוח להקמת חלקו הראשון של הפארק בהוצאה כספית של מאות אלפי שקלים, וזאת למרות הסיכון שהשקעה זו תרד לטימיון. לגוף העניין תומכים המשיבים את יתדותיהם בנימוקיו של בית המשפט קמא. עוד טוענים המשיבים כי פסק הדין נסמך בין היתר על קביעות עובדתיות פרי התרשמותו של בית המשפט קמא מהראיות שבאו לפניו , וכי גם משום כך סיכויי הערעור אינם טובים.

5.המשיבות 251-252, הן הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה ועיריית הרצליה, הגישו אף הן ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא (עע"ם 9316/05). משיבות אלו מצטרפות לבקשה דנן, תוך שהן מוסיפות כי פסק הדין נשוא הבקשה יוצר סטטוס תכנוני חדש שאיננו מעוגן בדין בדמותה של תכנית תקפה ומאושרת שעל מוסדות התכנון לבחנה מחדש. לטענתן יוצר הליך ביניים זה של בחינתה המחודשת של התכנית אי וודאות באשר למעמדה של התכנית ובאשר להשפעתה על שווי המקרקעין שבתחומה, ועל זכויותיהם של צדדים שלישיים בקשר למקרקעין אלה.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים סבורה אני כי לעת הזו אין מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין. אי ודאות מסויימת אכן קיימת בשל הליך הערעור עצמו. עיכוב ביצוע לא יסיר את אי הוודאות. ככל שהדיונים במוסדות התכנון יניבו החלטות אופרטיביות כלשהן בטרם מתן פסק דין בערעור שמורה למבקשות הזכות לשוב ולפנות לבית משפט זה בבקשה לקבלת סעד מתאים.

נוכח התוצאה אליה הגעתי אין לי צורך להכריע בשאלת המשמעת של העדר פנייה קודמת לבית המשפט לעניינים מנהליים (לעניין זה ראו את גישת השופט גרוניס בעע"מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות ואח' נ' העמותה למען מדע מוסרי

פ"ד נז (6) 953 לעומת גישתה של השופטת ביניש בעע"מ 10549/02 מדינת ישראל נ' כהן פ"ד נז (4) 114).

7. הבקשה נדחית.