עע"מ 994-22 עע"מ 994-22

1.מונחת לפניי בקשה למתן סעד זמני שבגדרה התבקש צו שימנע מהמשיבים 5-2 "לבצע כל פעולת בנייה או בקשת היתרים או כל פעולה אחרת שתקדם את המיזם מושא הערעור" שעניינו תוכניות להקמת טורבינות רוח באזור עמק יזרעאל; זאת עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט י' אברהם) מיום 28.12.2021 ב-עת"מ 68271-10-21. בגדרי פסק הדין נדחתה עתירה שהגישו המבקשים נגד החלטת המשיב 1, יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה צפון (להלן: הוועדה המחוזית ו-יו"ר הוועדה המחוזית, בהתאמה), שלא ליתן להם רשות לערור על החלטת הוועדה המחוזית לאשר את התוכניות, כפי שיפורט להלן.

הרקע העובדתי הצריך לעניין

2.בשנת 2014 אישרה ממשלת ישראל תוכנית מתאר ארצית לטורבינות רוח, שעניינה קביעת הנחיות להכנת תוכניות ולמתן היתרים להקמת טורבינות רוח (תמ"א 10/ד/12). בהתאם לתמ"א הוגשו לוועדה המחוזית שש תוכניות להקמת טורבינות רוח בעמק יזרעאל: שלוש תוכניות להקמת טורבינות בשטחי היישובים גבע, כפר יחזקאל ועין חרוד (להלן: תוכניות המקבץ המערבי); ושלוש תוכניות להקמת טורבינות בשטחי הקיבוצים מסילות, חפציבה ובית אלפא (להלן: תוכנית מסילות, תוכנית חפציבה ו-תוכנית בית אלפא).

יצוין כבר עתה כי התוכניות שעומדות במוקד הליך זה הן תוכנית חפציבה ותוכנית בית אלפא (שתיהן יחד יכונו להלן: התוכניות); וזאת משתוכנית מסילות נדחתה על ידי הוועדה המחוזית, ואילו עניינן של תוכניות המקבץ המערבי נדון במסגרת הליכים נפרדים, שיוזכרו בהמשך.

3.כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לאחר הפקדת התוכניות, ביום 21.5.2019 התכנסה הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים לדיון שבסיומו המליצה לוועדה המחוזית לאשרן. שבעה שבועות לאחר מכן, ביום 14.7.2019 פורסם דבר הפקדת התוכניות. בעקבות הפרסום הוגשו חמש התנגדויות לתוכניות, חלקן על ידי המבקשים בהליך זה, והן נשמעו בדיון של ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית. הוועדה המחוזית החליטה לעכב את החלטתה בהתנגדויות לתוכניות עד להכרעה בהתנגדויות דומות שהוגשו ביחס לתוכניות המקבץ המערבי.

ההתנגדויות לתוכניות המקבץ המערבי נדחו בהחלטת הוועדה המחוזית, וערר שהוגש על החלטה זו נדחה בהחלטות ועדת המשנה הארצית לעררים מיום 17.8.2020 ומיום 3.11.2020. לאחר מכן, ביום 22.12.2020 הורתה הוועדה המחוזית כי יבוצע הליך נוסף של שיתוף הציבור ביחס לתוכניות, וזאת לנוכח טענות שהעלו המבקשים בהתנגדויותיהם. לאחר הליך השיתוף, ביום 29.6.2021 אישרה הוועדה המחוזית את התוכניות: תוכנית בית אלפא אושרה תוך שיו"ר הוועדה המחוזית עושה שימוש בקולו הכפול, וכן אושרו שתיים מתוך שלוש טורבינות שנכללו בתוכנית חפציבה.

4.המבקשים פנו ליו"ר הוועדה המחוזית בבקשה למתן רשות לערור על ההחלטה לאשר את התוכניות (להלן: הבקשה לרשות לערור). הבקשה לרשות לערור נדחתה בהחלטת יו"ר הוועדה המחוזית מיום 26.7.2021, בנימוק שכל טענות המבקשים בבקשה כבר נדונו במסגרת העררים שהוגשו ביחס לתוכניות המקבץ המערבי. עוד נקבע כי סיכויי הערר להתקבל נמוכים. לאחר דחיית הבקשה לרשות לערור, ביום 12.9.2021 פורסם ברשומות כי התוכניות אושרו. ביום 28.10.2021 הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

בעתירה טענו המבקשים כי עניינם מצדיק מתן רשות לערור על החלטת הוועדה המחוזית לאשר את התוכניות. לטענתם, מדובר בעניין בעל אופי עקרוני והשלכות רוחב, בשל החשיבות ההיסטורית, הגיאוגרפית והאקולוגית של האזור שבו עוסקות התוכניות. עוד נטען כי התוכניות מעוררות מחלוקת ציבורית קשה בשל ההתנגדות העזה של תושבי הסביבה, וכי מחלוקת זו באה לידי ביטוי בכך שתוכנית בית אלפא אושרה תוך שימוש בקול הכפול של יו"ר הוועדה המחוזית. לבסוף טענו המבקשים כי הליך קבלת ההחלטות בעניין התוכניות היה נגוע בניגוד עניינים חמור, והתבסס על הטעיות מצד בעלי עניין. בד בבד עם העתירה הגישו המבקשים "בקשה לעיכוב ביצוע תוכנית הטורבינות נשוא העתירה המנהלית", וזו התקבלה בהחלטה מיום 24.11.2021.

5.העתירה נדחתה על הסף בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 28.12.2021, וזאת על בסיס שלושה נימוקים. ראשית קבע בית המשפט כי העתירה לא הוגשה במועד. הובהר כי מהיום שבו ניתנה החלטת יו"ר הוועדה המחוזית ועד להגשת העתירה חלפו 74 ימים; וזאת בניגוד להוראת תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות), שלפיה יש להגיש עתירה ללא שיהוי, ובכל מקרה לא יאוחר מ-45 ימים מיום פרסום ההחלטה נושא העתירה. שנית, בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה המחוזית הפכה למעשה עשוי כחודש וחצי לפני הגשת העתירה, משפורסמה ברשומות וקיבלה תוקף של דבר חקיקה. בית המשפט ציין כי לוועדת המשנה לעררים, שאליה ביקשו המבקשים לפנות במסגרת הבקשה לרשות לערור, אין סמכות לדון בתוכנית שהפכה לדבר חקיקה, וממילא אין סמכות לבטל דבר חקיקה.

לבסוף נקבע בפסק הדין כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים. בהקשר זה ציין בית המשפט כי "על אף שעניינה של העתירה בבקשה ליתן רשות לערור בפני ועדת המשנה לעררים ועל אף שלצורך דיון בעתירה יידרש בדרך כלל בית המשפט בדיון לגופו של עניין, להחלטות של ועדת המשנה לעררים שניתנו בעניינים דומים ואשר בהם הועלו טענות דומות, בפרט על ידי העותרים [הם המבקשים בענייננו-ע'ב'], לא גילו [המבקשים] בכתב העתירה ולו במילה אחת, כי היו מעורבים כמתנגדים וכמי שקיבלו רשות ערר בעניין דומה לגבי תוכניות המקבץ המערבי שנזכרו לעיל". בית המשפט סבר כי גם בכך יש כדי להוביל לדחיית העתירה על הסף. ומכאן הערעור, שהוגש ביום 13.2.2022.

הבקשה למתן סעד זמני

6.ערב הדיון בערעור, שנקבע במקור ליום 13.2.2023, הודיעה מזכירות בית המשפט לצדדים כי הדיון יידחה למועד אחר מטעמים הקשורים ביומן בית המשפט. או-אז, ביום 13.2.2023 הוגשה הבקשה למתן סעד זמני (להלן: הבקשה), שבה עתרו המבקשים למתן צו שיאסור על המשיבים 5-2 לבצע פעולה שתקדם את התוכניות עד להכרעה בערעור.

הבקשה מחזיקה עמוד אחד, ונכתב בה כי "בקשה זו היא על מנת שלא יקבעו עובדות בקרקע בטרם הדיון ובכך למעשה הצורך בדיון יאויין ויהיה תיאורטי בלבד. ככל שידוע לחתום מטה [המבקש 1-ע'ב'] הליכי מתן האישורים ממשיכים ואנו חוששים שקידום הדברים יביא את [המבקשים] לנקודת אל חזור, המצב יהיה בלתי הפיך ואנו נעמוד בפני שוקת שבורה". ובמילים אחרות, המבקשים טוענים כי אם לא יינתן הסעד הזמני התוכניות עלולות להתקדם באופן בלתי הפיך, שאז יתייתר הדיון בערעור.

7.בתשובת יו"ר הוועדה המחוזית לבקשה נטען כי יש לדחותה הן בשל השיהוי שדבק בה הן משום שמדובר במעשה עשוי. יו"ר הוועדה המחוזית מדגיש כי הבקשה הוגשה בחלוף שנה ממועד הגשת הערעור, וטוען כי עובדה זו כשלעצמה צריכה להוביל לדחייתה. עוד נטען כי יזמי התוכניות (המשיבים 3-2, להלן: היזמים) פנו זה מכבר בבקשות למתן היתרי בנייה לתוכניות, כך שההליכים לאישור הבקשות נמצאים בעיצומם, ועצירתם עלולה לגרום נזק למשיבים ולצדדים שלישיים שהסתמכו על המצב המשפטי הקיים, והמשיכו לקדם את התוכניות. משכך, נטען, "מדובר ברכבת שמזמן יצאה מן התחנה" ויש לדחות את הבקשה גם מחמת מעשה עשוי. עם זאת הובהר כי צפוי לחלוף פרק זמן נוסף עד שיחלו העבודות בשטח.

גם היזמים טוענים בתשובתם כי יש לדחות את הבקשה על הסף עקב השיהוי בהגשתה, ומציינים כי המבקשים לא הגישו בקשות למתן סעד זמני – לא לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המינהלי, ולא לצד הגשת הערעור על פסק הדין. לטענת היזמים, השיהוי הכבד מצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה, ובפרט משעה שהמבקשים ידעו כי היזמים פועלים לקידום הוצאת היתרי בנייה לתוכניות, ולמרות זאת ישבו בחוסר מעש.

8.לגופו של עניין טוענים היזמים כי בחינה של סיכויי הערעור ושל מאזן הנוחות מובילה למסקנה כי אין להיעתר לבקשה. לדבריהם, מדובר בבקשה "סתמית ולאקונית", שלא מציגה טעם כלשהו להתערבות בפסק הדין. גם בחינת הערעור מעלה כי הטענות בו הן מחזור של הטענות שהועלו במסגרת ההתנגדויות לתוכניות, שהיו זהות במהותן להתנגדויות לתוכניות המקבץ המערבי, שכבר נדונו לגופן ונדחו במסגרת ההליך שם. עוד נטען כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטת יו"ר הוועדה המחוזית שבעקבותיה הוגשה העתירה וניתן פסק הדין, וכי מדובר בהחלטה סבירה שמצויה בגדרי מרחב שיקול הדעת המסור לו.

לעניין מאזן הנוחות טוענים היזמים כי הם פועלים למימוש התוכניות מזה זמן רב, והשקיעו עד כה משאבים אדירים בקידומן. לדברי היזמים, הם מצויים "על סף הוצאת היתרי הבניה להקמת הטורבינות", והיענות לבקשה למתן סעד זמני תסב להם נזקי עתק. בפרט מציינים היזמים כי קבלת הבקשה תמנע מהם להגיע ל"סגירה פיננסית" של המיזם להקמת הטורבינות, מה שיוביל לפקיעת האישור התעריפי שכבר ניתן להם על ידי רשות החשמל. לטענת היזמים, הנזק שייגרם להם כתוצאה מהשהיית התוכניות מוערך בכ-70 מיליון ש"ח, כך שבתרחיש הסביר של דחיית הערעור לא תהיה למבקשים אפשרות לשפות את היזמים על נזקיהם, אף לא באופן חלקי.

דיון והכרעה

9.לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, הכלל הוא כי אין בעצם הגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו (סעיף 42 לתקנות). על מנת להצדיק סטייה מן הכלל האמור, על מגיש הבקשה למתן סעד זמני לשכנע בדבר התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור טובים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היחס המקובל בין שני תנאים אלה הוא של "מקבילית כוחות", אולם ככלל השיקול המכריע בין השניים הוא מאזן הנוחות (ראו מני רבים: עע"מ 1529/17 פרסום דיל טוב 2005 בע"מ נ' ברוורמן, פסקה 4 (15.3.2017)).

10.בענייננו, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לעבר דחיית הבקשה. אל מול החשש הכללי והמעורפל שהעלו המבקשים בבקשה, ניצב נזק כספי משמעותי שעלול להיגרם ליזמים כתוצאה ממתן סעד זמני. כפי שציינו המשיבים, מאז שניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים פעלו היזמים לקבלת היתרי בנייה מכוח התוכניות, ולהסדרת סוגיית המימון של המיזם. בשלב זה, מתן הסעד המבוקש של השהיית התוכניות עלול להוריד לטמיון את המשאבים הרבים שהושקעו במטרה להוציא את המיזם לפועל, ולגרום ליזמים נזק שאותו הם מעריכים בעשרות מיליוני שקלים.

אמנם, ניתן להבין את חששם של המבקשים מכך שבחלוף הזמן התוכניות יתקדמו באופן שיייתר את בירור הערעור, אך דומה כי אין לחשש זה על מה לסמוך. מעיון בחומרים שהונחו לפניי עולה כי מימוש התוכניות דורש הסדרה של סוגיות רבות – כולל קבלת אישורים תכנוניים, כספיים ואחרים – וכנהוג במקומותינו נראה שיחלוף עוד זמן רב עד שיוצבו "עובדות בשטח".

מאז הגשת הבקשה כבר נקבע מועד חדש לדיון בערעור, וזה צפוי להיערך בעוד כשלושה חודשים, במהלך חודש יולי 2023. יש לקוות כי זו הפעם יתקיים הדיון במועדו; וניתן להעריך, בזהירות המתבקשת, כי עד למועד הדיון לא יחול שינוי משמעותי בתמונת המצב של המיזם. די באמור כדי לבסס את המסקנה שבנסיבות העניין אין הצדקה למתן סעד זמני, ועל כן אינני רואה מקום להוסיף ולהידרש לשאלת סיכויי הערעור.

11.סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב 1 בסך 2,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבים 5-2 בסך 2000 ש"ח.