ע"פ 100/00 רונן אלחרר נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער נמצא אשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. על המערער נגזרו 48 חודשי מאסר, מתוכם 30 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי.

לפי כתב-האישום, בשעות אחר-הצהרים של יום 28.4.99 הגיע המערער בחברת ידידתו, שולה קובר (להלן: קובר), לקניון גן-העיר. הוא נפרד ממנה בקניון, בטענה שמבקש הוא לטלפן, ואז שדד תיירת כבת 82. השוד בוצע על-ידי משיכת רצועת התיק, שהיה תלוי על כתפה של התיירת, והכיל 700 ש"ח, כרטיס-אשראי, פנקס צ'קים וחפצים אישיים. התיירת התנגדה לניסיון לחטוף את תיקה, ותוך כך נפלה על רצפת הקניון. היא אחזה ברגלו של המערער, אשר החל לרוץ, כשהוא גורר אותה בריצתו. מתוך רצון להשתחרר מאחיזתה של התיירת, הכה אותה המערער בידה, דקר אותה במכשיר חד, ונמלט.

לאחר דברים אלה, נפגש עם קובר, סיפר לה על מעשיו, והשניים יצאו מהקניון, עצרו מונית, ונסעו לרמת-גן. בדרכם, בדקו את תכולת התיק, ומתוך 700 השקלים שנמצאו בו, נתן המערער 300 ש"ח לקובר.

הן המערער והן המדינה ערערו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. ערעורו של המערער הופנה כנגד הרשעתו וכנגד חומרת עונשו, אך בדיון בפנינו צמצם את הערעור, וטען כנגד ההרשעה בלבד. המדינה, מצידה, ערערה על קולת העונש.

הרשעת המערער מבוססת על עדותה של קובר, בה נתן בית-המשפט אמון מלא. בית-המשפט מצא תמיכה לדבריה של קובר בעדות התיירת על התרחשות השוד, שהייתה זהה לתיאור ששמעה קובר, לדבריה, מפי המערער. בנוסף, תיאורה של התיירת את השודד תאם בפרטים מסוימים את המערער (צבע מכנסים, צבע נעליים, צבע עור הפנים). גרסתו של המערער, אותה העלה לראשונה בבית-המשפט, לפיה חבר נוסף של קובר, בשם יוסי, היה באזור, והוא זה שכנראה שדד את התיירת, נדחתה כבלתי-מהימנת.

בערעור כנגד ההרשעה, טען הסניגור כי לא היה מקום לסמוך על עדותה של קובר, וזאת לנוכח הרקע העברייני שלה. כן טען, כי בעדותו של המערער יש היגיון פנימי ויש בה כדי להעלות ספק, ואילו ראיות התמיכה אינן חד-משמעיות.

לא מצאנו בטענות אלה ממש. ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית-המשפט, אשר שמע וראה את העדויות. במקרה שלפנינו אין מקום לסטות מכלל זה, מה גם שעדותה של קובר אינה עומדת לבדה. כפי שפירט בית-המשפט המחוזי, עדות זו נתמכת בעדותה של התיירת, ואילו גרסתו של המערער, כשלעצמה נשמעת מופרכת, בנוסף על העובדה שגרסה זו הועלתה לראשונה בבית-המשפט המחוזי.

הערעור נגד ההרשעה נדחה איפוא.

אשר לערעורה של המדינה כנגד קולת העונש - שוד אנשים קשישים הפך, למרבית הצער, לתופעה מצויה. ריבוי מעשים אלה, והצורך בהגנה על קהל יעד חלש זה, שהפך טרף קל לעבריינים, מחייבים הפעלת עונשים חמורים.

בנמקו את גזר-דינו, הסביר בית-המשפט המחוזי כי החליט, על אף האמור לעיל, להקל עם המערער, וזאת שכן:

רצף הרשעותיו נקטע לפני כחמש שנים. ייתכן שמהלכי הגמילה שהוא מנסה לעבור יועילו בעתיד, לאחר שיסיים את ריצוי העונש הזה.

לא מצאנו בנימוק זה עילה, אשר יש בה כדי להצדיק הטלת עונש כה קל על המערער. לחובתו של המערער עבר פלילי, ובכך שבשנים האחרונות לא הסתבך בפלילים, אין כדי להפחית מחומרת מעשה השוד שעשה.

החלטנו, איפוא, לקבל את ערעור המדינה. ברם, בהתחשב בעובדה שהמדינה הסתמכה בערכאה הראשונה דווקא על פסק-דין, בגדרו נדחה ערעור על חומרת עונשו של אדם, אשר ביצע עבירה דומה ודינו נגזר לארבע שנות מאסר, וכן בהתחשב בכך שבהחמירנו עונש במסגרת ערעור, אין אנו נוהגים להטיל את מלוא העונש הראוי, אנו מעמידים את עונש המאסר בפועל של המערער על ארבע שנים. יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.