ע"פ 10228/03 פלוני נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט ג' טהר-לב), שלא לפסול עצמו מלישב בדינו של המערער בת.פ. 2737/03.

1.נגד המערער הוגש (ביום 4.2.2001) בבית משפט השלום בבאר שבע (השופט ג' טהר-לב) כתב אישום (ת.פ. 1506/01) בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות של קטינים, בני משפחתו (להלן: " התיק הראשון "). במסגרת הסדר טיעון, הודה המערער בעבירה שיוחסה לו, והורשע (ביום 19.6.2003) לפי הודאתו. לצורך גזירת עונשו, הוא נשלח על-ידי בית המשפט לתסקיר של שירות המבחן. טרם ניתן גזר דין בתיק זה. בד בבד, הוגש נגד המערער (ביום 14.7.2003) כתב אישום נוסף (ת.פ. 2737/03) באותו בית משפט (להלן: " התיק השני "). אישום זה עניינו עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים כלפי אשתו, וכן היזק בזדון של רכושה. אף הוא נקבע לדיון בפני השופט טהר-לב. בתיק זה הודיע המערער כי בכוונתו לכפור באשמה.

2.לדיון הראשון בת.פ. 2737/03 (ביום 9.9.2003), הופיע המערער בעצמו. הוא לא היה מיוצג, ולא העלה טענת פסלות. לבקשתו, הורה בית המשפט כי ימונה לו סנגור. בדיון הבא בהליך (ביום 29.10.2003) היה המערער מיוצג. אז ביקש בא כוחו כי בית המשפט יפסול עצמו מלשבת בדין. המשיבה התנגדה לבקשה. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. נקבע, כי בעובדה, שמותב מסוים דן בעניינו של נאשם וגזר את דינו, אין כדי להוות עילה לפסילת אותו מותב מדיון במשפטים אחרים של אותו נאשם. כן צוין השיהוי בבקשת הפסלות, שלא הוגשה בדיון הראשון. מכאן ערעור זה.

3.המערער טוען, כי הפסילה מתחייבת מהחפיפה בין השני התיקים. שניהם נדונים באותה עת בפני אותו שופט, ואף עוסקים באותו סוג של עבירות (אלימות במשפחה). בתיק השני יידרש בית המשפט לקבוע ממצאי מהימנות ביחס למערער, ובמקביל הוא יעסוק – במסגרת התיק הראשון – בגזירת עונשו. לטענת המערער, בנסיבות אלה קם החשש שבדונו בתיק השני, יניח בית המשפט שהמערער הנו אדם אלים, וייטה לחובתו. המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לשיטתה, מדובר במקרה נפוץ ביותר, שאינו מצדיק פסילה. כך בוודאי, מקום שבתיק הראשון לא נשמעו כלל הוכחות ולא נקבעו ממצאי מהימנות. כן ציינה המשיבה, כי העברת התיק למותב אחר תגרום לסרבול בניהול ההליך.

4.טענת פסלות יש להשמיע בהזדמנות הראשונה (סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). להוראה זו כמה תכליות. ראשית, היא נועדה למנוע מבעלי דין לעשות שימוש בטענת פסלות כאמצעי לתקיפה בדיעבד של החלטות שניתנו במהלך המשפט ואינן נוחות להם (ע"פ 350/91 ממן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 345, 348). שנית, מטרתה מניעת קיומו של הליך עקר, אם נדרש וניתן היה להפסיקו קודם לכן, לצורך העברתו לשמיעה בפני מותב חלופי. בענייננו, השיהוי בטענת הפסלות אינו מסכל תכליות אלה. התיק טרם החל להישמע. לא הוצגו ראיות ולא ניגבו עדויות. ממילא גם לא ניתנו החלטות לרעת המערער. לא זו אף זו. המערער לא היה מיוצג בדיון הראשון. קיים ספק אם היה מודע כלל לחובתו להעלות באותו מועד טענת פסלות. "הלכה היא כי לעתים שיהוי של ממש בהעלאת טענת הפסלות יהיה בו כדי לדחות את טענת הנאשם לפסלות בית המשפט" (ע"פ 9571/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו השיהוי לא היה משמעותי. טענת הפסלות נטענה בראשית ישיבת המשפט השניה, משהופיע סנגור מטעם המערער. בנסיבות אלה לא היה מקום לדחות את בקשת הפסילה עקב שיהוי בהעלאתה. על כן יש לבחון את טענות המערער לגופן.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי העובדה שמותב כלשהו דן כבר בעניינו של נאשם מסוים, אינה פוסלת את אותו מותב, מניה וביה, מלישב בדינו של אותו הנאשם בתיק אחר (ראו, למשל, ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן , פ"ד נא(4) 673, 676). המבחן לפסילה בנסיבות כאלה הוא בקיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים. על אפשרות זו להיות ניכרת מנקודת ראות אובייקטיבית. "היכרות קודמת" של בית המשפט עם נאשם אינה מעלה, כשלעצמה, אפשרות ממשית שכזו. בשיטה בה מכהנים שופטים מקצועיים, חזקה כי יידעו להבחין בין מקרה למקרה, ולפסוק בכל תיק לפי עובדותיו. הלכה זו נכונה, ככלל, גם מקום בו נדונים בו בזמן שני אישומים נגד אותו אדם, בפני מותב זהה (ע"פ 6485/00 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אולם מובן, שבמצב כזה גובר, במידה מסוימת, החשש מפני השפעה לא רצויה של המתרחש בתיק האחד על הנעשה בתיק האחר. אכן, "לעיתים נדירות, הצטרפותן של מספר נסיבות עשויה להוביל למסקנה כי יש מקום להעברת הדיון בפני מותב אחר" (ע"פ 286/01 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). סמיכות הזמנים בין התיקים השונים היא נסיבה משמעותית בהקשר זה (ע"פ 5456/01 קוסטובסקי

נ'

מדינת ישראל (לא פורסם)). יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו.

6.בענייננו אין מתקיים בסיס לחשש ממשי למשוא פנים. אמנם, שני התיקים עוסקים בעבירות דומות ונדונים במקביל בפני אותו שופט. אך במקרה שלפנינו הוכרע התיק הראשון בהודאת הנאשם. בית המשפט לא קיבל ראיות, לא שמע גרסא של המערער, וממילא גם לא קבע ממצאי מהימנות ביחס אליו (ראו, בדומה, ע"פ 1293/01 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בשלב זה, בית המשפט אף טרם נחשף לתסקיר המבחן בעניינו של המערער. אכן, מידת החשיפה של בית המשפט למידע "בעייתי" אודות המערער במסגרת התיק הראשון היתה מינימאלית. בנסיבות אלה, אין חשש ממשי כי בדונו בתיק השני, יוטה בית המשפט לרעת המערער. מכאן, שבנסיבות העניין אין הצדקה לפסילה.

הערעור נדחה.