ע"פ 10281/07 מדינת ישראל נ. שלמה קורנבליט

השופט א' גרוניס :

1.

המשיב הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' צלקובניק), לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977. בית המשפט השית עליו מאסר של שנתיים ימים לריצוי בפועל וכן שנת מאסר על תנאי. המשיב אף חויב בתשלום פיצוי בסך 10,000 ש"ח. הערעור מופנה נגד קולת העונש.

2.

כתב האישום המקורי הוגש נגד שני נאשמים. בכתב האישום יוחסו לכל אחד מהם עבירות של שוד בנסיבות מחמירות וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הנאשם הנוסף הואשם אף בעבירה של הדחה בחקירה. על פי הכרעת הדין, חברו יחדיו השניים, המשיב והנאשם הנוסף, והיכו בצורה קשה אדם מסוים במרכז המסחרי של אופקים. האירוע התרחש בחודש ספטמבר 2006. עקב החבלות הקשות קיבל המותקף טיפול רפואי בבית חולים, אך בלא שאושפז. המותקף נפטר בחודש ינואר 2007. מותו אינו קשור בתקיפתו הקשה על ידי השניים. המותקף לא העיד במשפט, והתביעה לא הצליחה להוכיח את עבירת השוד, שעל פי הנטען בוצעה כלפיו. השניים זוכו, על כן, מעבירת השוד. הנאשם הנוסף זוכה גם מעבירת ההדחה. הנאשם הנוסף נדון אף הוא לשנתיים מאסר לריצוי בפועל. כמו כן, הופעל נגדו מאסר מותנה בן שנתיים במצטבר ובנוסף הושת עליו מאסר מותנה בן 18 חודשים והוא חויב בתשלום פיצוי של 10,000 ש"ח. בשל מותו של המותקף נקבע כי הפיצויים ישולמו על ידי כל אחד מן השניים לעזבונו.

3.

הערעור על קולת העונש הוגש נגד השניים, המשיב והנאשם הנוסף. מתברר כי הנאשם הנוסף נפטר לאחרונה. אי לכך נמחק הערעור ככל שהוא מתייחס אליו. המערערת טוענת בערעורה, כי העונש שהושת על המשיב אינו תואם את חומרת המעשים שביצע כלפי המותקף. המותקף היה נרקומן שסבל מחוליים שונים. לפי הנטען, היכו אותו השניים ללא רחם ולא הביעו כל חרטה על מעשיהם. עוד מפנה המערערת לכך, כי המשיב הינו בעל עבר פלילי בעבירות מסוגים שונים. הסנגור המלומד הדגיש את גילו הצעיר של המשיב, שהינו יליד שנת 1986. משמע, אירוע התקיפה אירע שעה שהוא היה בן 20 שנים. כן ציין הסנגור כי המאסר הנוכחי הינו מאסרו הראשון של המשיב.

4.

המקרה הנוכחי מעורר התלבטות. התסקיר שהונח בפני בית המשפט המחוזי מלמד כי המשיב עלה ארצה בהיותו כבן שבע שנים. כבר בשנות העשרה לחייו החל הוא לעשן סמים ותוך זמן מה עבר לשימוש בסמים קשים. הוריו של המשיב התקשו להציב לו גבולות. המלצתו של שירות המבחן לבית המשפט הייתה שראוי להטיל ענישה ממשית, שיהיה בה משום הצבת גבולות, ותהווה אף גורם מרתיע בכל הנוגע לביצוע עבירות בעתיד. התסקיר וכן עצם המעשה האכזרי שבוצע כלפי אדם חלש חייב אכן ענישה משמעותית. טבעי הוא ששופט של ערכאת הערעור, הדן בערעור בנושא העונש, יחשוב לעצמו מה היה העונש שהיה מטיל הוא אילו דן בתיק כערכאה ראשונה. בהחלט ייתכן כי אילו ישבנו בערכאה הדיונית, היינו משיתים על המשיב עונש חמור יותר. כלומר, נוטים אנו לדעה שהעונש שהושת על המשיב אינו משקף במידה מספקת את חומרת המעשים ובהחלט ייתכן שהקל הוא במידה מסוימת עם המשיב. ברם, השאלה שעל ערכאת הערעור לשאול, אינה מה העונש שהייתה היא מטילה על המשיב. על ערכאת הערעור הדנה בערעור המדינה על קולת העונש לבחון את השאלה כלום העונש שהטילה הערכאה הדיונית חורג במידה משמעותית מן העונש שראוי היה להשית (ראו למשל, ע"פ 10287/01 מדינת ישראל נ' יעקובוב (לא פורסם, 21.3.02); ע"פ 820/05 מדינת ישראל נ' אבו הודאן (לא פורסם, 25.7.05)). בהקשר זה יש אף לזכור את הכלל הנוסף הנוהג לעניין קבלת ערעור של המדינה על חומרת העונש, והוא שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם המשיב. השילוב של שני הכללים האמורים מוביל במקרה זה לדחייתו של הערעור על קולת העונש. מיותר לומר, כי אם המשיב ימשיך בדרכו הרעה ולא יחזור לדרך הישר, צפוי הוא בעתיד לעונשים חמורים, שלא תהא בהם מידת התחשבות כפי שהייתה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

5.

הערעור נדחה.