ע"פ 820/05 מדינת ישראל נ. אברהים אבו הדואן

השופט א' א' לוי:

1.על רקע גירושיו של מערער 3 (להלן: "מאזן") מאשתו, נתגלע סכסוך בינו לאחיה של גרושתו (להלן: "בלאל" ו"ג'וואד" או "המתלוננים"). נטען, כי ביום 18.7.03 ברחוב הראשי בשכונת א-ראם, תקפו המערערים את המתלוננים באלות ומוטות ברזל, ומערער 1 (להלן: "איברהים") אף ירה מאקדח שנשא עמו שלא כדין לעבר בלאל. כתוצאה מאותה תקיפה נחבלו בלאל וג'וואד, והאחרון אף אושפז בבית חולים במשך 9 ימים. כן נטען כי המערערים גרמו נזק לרכב בו נסעו קורבנותיהם.

לאחר שמיעת ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין (להלן: "החוק"), ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק, וכן בהחזקת נשק והיזק בזדון, עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-452 לחוק. בעקבות כך נגזרו לאיברהים 32 חודשי מאסר ו-10 חודשים מאסר על-תנאי, ואילו למערערים 2 ו-3, רביע ומאזן, נגזרו 20 חודשי מאסר ו-7 חודשים מאסר על-תנאי. כמו כן חויב כל אחד מהמערערים לפצות את כל אחד מהמתלוננים בסכום של 5,000 ש"ח.

2.הן המשיבה והן המערערים משיגים בפנינו על העונש – זו על קולתו, ואלה על חומרתו. בנימוקיה הפנתה המשיבה לחומרתן של העבירות בהן הורשעו המערערים, לנזק שגרמו לקורבנותיהם, וכן לכך שמדובר בתופעה בריונית שגם היום המערערים לא הפנימו את הפסול שבה, כפי שעולה מתסקירי המבחן שהוגשו בעניינם לבית משפט קמא. מנגד, טענו המערערים, כי המתלוננים ובני משפחתם התנכלו להם לאורך זמן והשחיתו את רכושם. כמו כן הופנינו לנסיבותיהם האישיות הקשות של המערערים, ומכל הטעמים הללו נתבקשנו להקל בדינם.

3.לא מצאנו ממש בערעורם של המערערים, ומאידך, הטרידה אותנו השאלה אם יש בעונש שנגזר להם כדי לתת ביטוי הולם לחומרתם הרבה של המעשים בהם חטאו. מדובר בתקיפה קשה ואלימה, שקדמו לה תכנון ומחשבה, ואשר הותירה את המתלוננים, ובמיוחד את ג'וואד, חבולים ופצועים. מעשים מסוג זה, ובמיוחד בימים בהם פשה נגע האלימות בחברה הישראלית, חייבו תגובה עונשית קשה וכואבת, הן כדי לגמול למערערים על מעשיהם ולהרתיעם לעתיד לבוא, והן כדי לשגר מסר מרתיע לרבים.

אולם, זהו רק פן אחד של השיקולים בערעור זה, באשר לא ניתן היה להתעלם גם מכך שמדובר במערערים אשר מקורם במשפחות נורמטיביות, ובלשון בית משפט קמא - אנשים עמלים, ובעלי משפחות ברוכות ילדים, שעברם הפלילי נקי, והם מתקרבים לשנת החמישים של חייהם (עמ' 4 לגזר-הדין). יתרה מכך, נראה כי למעשי המערערים קדמו מעשי אלימות של בני המשפחה היריבה, שהיתה מלווה בשריפתם של שני כלי רכב של המערערים. אכן, גם במצב זה לא היו רשאים המערערים ליטול את החוק לידיהם, אולם גם אין לנתק את הדיון בשאלת עונשם ממערך הנסיבות הכללי.

אכן, יש ממש בטענתה של המשיבה, לפיה נוטה העונש אשר נגזר למערערים במידת מה לקולא. לא זו אף זו, אפשר שלו ישבנו לדין כערכאה ראשונה, היינו מחמירים עם המערערים יותר ממה שנעשה בפועל. אולם, כידוע, זה אינו המבחן להתערבותה של ערכאת ערעור בגזר דין, והמבחן מצוי בתשובה לשאלה אחרת, היינו, אם העונש שנגזר סוטה במידה ניכרת מרמת הענישה הנהוגה או הראויה. בחינת גזר הדין שניתן בעניינם של המערערים, הובילה אותנו למסקנה כי בית המשפט המחוזי אף שהקל עם המערערים, בסופו של יום איזן נכונה בין השיקולים הדרושים לעניין, ובעיקר העובדה כי מדובר בהרשעה ראשונה של המערערים בפלילים, וממילא גם התנסותם הראשונה בישיבה במאסר. למאסר מסוג זה נודעת, בדרך כלל, השלכה מרחיקת לכת על מי שלא "חווה" אותו, ועל כן החלטנו, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, שלא להחמיר עמם מעבר לכך, ומכאן החלטתנו לדחות את שני הערעורים.