ע"פ 1029/98 מרואן פארס נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בשני אישומים בעבירות של סחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 ו 19 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1973- וסעיף 29 ו 31 לחוק העונשין תשל"ז1977- וזוכה מפריט אישום אחד בכתב האישום. בית המשפט גזר את עונשו של המבקש והטיל עליו עשר שנות מאסר, מהן שבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן, גזר עליו 100,000 ש"ח קנס.

כנגד פסק הדין הוגשו ערעור של המבקש וערעור של המדינה. ערעורו של המבקש מוסב הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש, וערעורה של המדינה מוסב על אי הרשעתו של המבקש באישום השני בכתב האישום. המבקש פנה בבקשה לעיכוב ביצוע העונש וזוהי הבקשה שבפני.

בדיון שנערך בפני טען בא כוח המבקש כי סיכויי הערעור שהגיש הינם גבוהים וכי יש להתחשב בעובדה כי הבקשה לעצרו עד לתום ההליכים כנגדו נדחתה, בגין ספק סביר בראיות לכאורה הקיימות כנגד המבקש. עוד ציין כי במהלך שמיעת הראיות נגדו היה המבקש משוחרר בערבות, מבלי שהוטלה כל הגבלה על תנועותיו והוא התייצב לכל הדיונים בעניינו.

באת כוח המשיבה טענה בפני כי אין לטענה בדבר סיכויי הערעור הטובים של המבקש על מה שתסמוך, ההיפך הוא הנכון, קיים סיכוי כי המבקש יורשע באישום נוסף וכי עונשו יוחמר. עוד טענה, כי נוכח אופיין של העבירות בהן הורשע המבקש ואורך המאסר בו מדובר, אין להיעתר לבקשה.

שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לבית המשפט ולא ראיתי להעתר לבקשה.

כידוע, הלכה היא כי רק במקרים מיוחדים יעכב בית המשפט שלערעור ביצועו של גזר דין, והגשת ערעור על פסק דין כשלעצמה אינה מהווה נימוק מספיק לעיכוב ביצועו של עונש מאסר. (ראו למשל, ע"פ 3040/97 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 3861/97 יששכר ינאי נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם); בש"פ 1615/96 איימן ג'באלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

בהתחשב בתקופת המאסר הארוכה שהושתה על המבקש, אין בעובדה כי המבקש היה משוחרר בערבות עד לתום משפטו, כדי להוות טעם לשחרורו בערובה גם בשלב הערעור.

לא מצאתי בעניינו של המבקש כל טעם שיצדיק סטייה מהכלל כי את העונש יש לרצות מיד לאחר גזר הדין.

אשר על כן, המבקש יתיצב לריצוי מאסרו ביום 22.3.98 עד השעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה.