ע"פ 10377/02 סבאח אלעויין נ. מדינת ישראל

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי באר-שבע שניתן בת"פ 8083/99 ביום 17.11.02, מפי השופטת ר' יפה-כ"ץ.

2.עפ"י עובדות כתב האישום, נטל המבקש רכב ללא רשות בעליו, השתמש בו בלא רישיון נהיגה ובלא ביטוח בר תוקף, נרדם תוך כדי נהיגה והתהפך עם רכבו. כתוצאה מן ההתהפכות נהרגה פאטמה אבו הבירה ז"ל. למבקש יוחסו עבירות של הריגה, שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח.

3.המבקש הודה בעובדות כתב האישום, אך טען כי הן אינן מקימות עבירה של הריגה, אלא של גרם מוות ברשלנות. בהמשך שינה המבקש את גרסתו וטען כי אינו יודע כיצד קרתה התאונה. לאחר שמיעת הראיות קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש נרדם במהלך הנהיגה, וכתוצאה מכך התהפך הרכב שבו נהג. בית המשפט קבע כי חזקה על המבקש שנהג בעייפות ובחוסר מיומנות, ושהיה מודע לאפשרות שהתנהגותו תגרום למוות. לפיכך, הרשיע אותו בית המשפט בעבירה של הריגה. המבקש הורשע גם בעבירות האחרות שיוחסו לו עפ"י הודאתו. בית המשפט גזר על המבקש עונש של מאסר בפועל למשך 4 שנים (בניכוי ימי המעצר) ופסל אותו מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לצמיתות. גזר הדין ניתן ביום 17.11.02, והמועד לתחילת ריצוי עונש המאסר נקבע ליום 8.12.02.

4.ביום 8.12.02, היום בו היה על המבקש להחל בריצוי עונשו, הוא הגיש ערעור לבית משפט זה, הן על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי והן על גזר הדין. בערעור נטען כי טעה בית המשפט בכך שסבר כי קמה חזקה לכך שהמבקש היה מודע לאפשרות שהתנהגותו תגרום לתוצאה הקטלנית, וכי המבקש לא הצליח לסתור חזקה זו. לעניין גזר הדין טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה, זאת בהתחשב בייסורים שעובר המבקש, העובדה שאין לו כל הרשעה פלילית קודמת ושהוא הודה מיד בעובדות כתב האישום. עוד נטען כי המבקש הינו אב לשישה קטינים ועליו לקחת חלק בטיפול בהם.

5.עם הגשת הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. המבקש טוען כי קיימים סיכויים טובים לכך שהערעור יתקבל, כי לא שהה במעצר עד ליום שבו החל לרצות את עונשו, ומעלה את נסיבותיו האישיות שפורטו לעיל.

6.בדיון לפניי חזר בא-כוח המבקש על טיעוניו בדבר ההרשעה בהריגה. לדבריו, לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההריגה. עצם ההרדמות אין בה חזקה לקיומו של היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההריגה. הסניגור הצהיר כי אין חולק על כך שבמעשיו של המבקש היה משום רשלנות. לדעתו, על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה קיים סיכוי כי בית המשפט לערעורים יסתפק במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

7.מנגד, טען בא-כוח המדינה כי הוכחו היסודות של עבירת ההריגה וכי אין סיכוי, בשל הנסיבות של המקרה, שיומר עונשו של המבקש עד כדי ריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות.

8.לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק, ושמעתי את טיעוני בעלי הדין, לא השתכנעתי כי יש לעכב את ביצוע גזר הדין. עם זאת, מתבקשת מזכירות בית המשפט לקבוע את שמיעת הערעור לגופו בהקדם האפשרי.

אי לכך הבקשה נדחית.