ע"פ 10423/08 פלוני נ. מדינת ישראל

הרקע

א.

בקשה בגדרי ערעור לעיכוב ביצועו של עונש המאסר שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא בדימוס ס' רוטלוי והשופטים ע' סלומון צ'רניאק וד"ר

ק' ורדי) ביום 6.11.08 בפ"ח 1041/04, והוא שמונה שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים על תנאי ופיצוי בסך 50,000 ₪.

ב.

כתב האישום ייחס למבקש עבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כנטען, ביום 12.8.03 הגיע לדירתה של המתלוננת על מנת לתקן מקרר, ובמהלך שהותו בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה. המבקש הורשע, לאחר שחזר בו מהסדר טיעון. ההרשעה התבססה בעיקר על עדות המתלוננת, שנמצאה אמינה הן על סמך התרשמות ישירה הן על סמך עקביותה ומידת הפירוט שבה. סיוע לעדות ראה בית המשפט באמירת אי אמת שמצא בפי הנאשם, ובשינויים שנקט בקו הגנתו. נתקבלה טענת המתלוננת, לפיה השתהתה בהגשת תלונה כמחצית שנה הואיל ופחדה מתגובה אלימה מצד המבקש או מצד קרוביה. לבסוף, נדחתה טענת המבקש כאילו אינו מסוגל לקיים חדירה באבר מינו; ומכל מקום נקבע, כי ביצע חדירה אף באצבעותיו.

ג.

בגזר דינו שקל בית המשפט שיקולי גמול והרתעה ואת נסיבות העבירה, ומנגד את גילו ומצבו הבריאותי של הנאשם ואת עברו הנקי. בסיכומו של דבר נגזרו על המבקש שמונה שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, וכן פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ₪. בית המשפט סירב לעכב את ביצוע העונש, הואיל ונגזרה תקופת מאסר ארוכה המבקש מצוי איפוא בבית הסוהר מאז יום גזר הדין.

ד.

בבקשה הנוכחית, שהוגשה בגדר ערעור על פסק הדין קמא, מתבקש עיכוב ביצועו של עונש המאסר (שריצויו החל, כאמור) עד להכרעה בערעור. נטען, כי סיכויי הערעור טובים, בין השאר הואיל וההרשעה יסודה בעדות יחידה של המתלוננת, וכן נוכח ההשתהות בהגשת התלונה, ועדויות רופאים אורולוגים, לפיהם אין המבקש מסוגל לקיים יחסי מין (נימוקי הערעור טרם ניתנו). עוד הוטעם, כי יש מקום לעיכוב הביצוע, נוכח עברו הנקי של המבקש והתייצבותו להליכים נגדו, בחירתו לנהל את משפטו תחת הסדר הטיעון (שבגדרו צפוי היה לעונש מופחת), ונסיבותיו המשפחתיות והרפואיות – המגיעות כנטען עד כדי סכנת חיים.

הדיון בבית משפט זה

ה.

סניגורו של המבקש, עו"ד ברזילי (שלא ייצגו בבית המשפט קמא), טען, ראשית, למצבו הרפואי של המבקש, הלוקה כנטען בליבו. שנית, נטען כי אכן היה משא ומתן להסדר טיעון שצלח תחילה אך קרס, ושם דובר במעשה מגונה בכוח; ועוד צוין, כי המבקש קיים את כל תנאי השחרור בערובה, במשך ארבע שנים, שגם אופשר לו לעבוד במהלכן אצל בנו.

ו.

אשר לסיכויי הערעור טען הסניגור המלומד כי אלה אינם מבוטלים, ראשית, נוכח השיהוי בהגשת התלונה – לשיטתו, עדות כבושה של המתלוננת. כמו כן נטען לסתירות בעדות המתלוננת, וכי היא בעלת רקע נפשי שלא נבדק; נטען כי עדה מרכזית לא הוזמנה; וכאמור, לאין-אונותו של המבקש שלא ניתן לה משקל. נתבקש שחרורו של המבקש, הטוען לחוסר טיפול רפואי ראוי בלבו בבית הסוהר – לחלופה במעצר בית תוך הפקדות כספיות. נאמר עוד, כי המבקש הגיע לכל הדיונים בבית המשפט קמא ולא הפר תנאים, ורמת הסיכון שיוחסה לו נמוכה; שמא אפשר שישתחרר ויתייצב לכל דיון.

ז.

באת כוח המדינה טענה בעקבות הלכת ע"פ 111/95 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241 (השופטת – כתארה אז – ביניש), כי חומרת העבירה – אינוס, ואורך המאסר – שמונה שנים, אינם מצדיקים עיכוב ביצוע. ואשר לסיכויי הערעור, גם אם תהא התערבות בעונש, בניגוד לשיטת המדינה, לא יהא זה בצורה משמעותית, לאחר שבית המשפט קמא אימץ את גירסת המתלוננת וזיהה ראיות מסייעות. עוד הוטעמה אמירת אי אמת מצד המערער בפרט מהותי, קרי, הכחשת אקט מיני כל עיקר בתחילה. כן צוין, על פי תסקיר קרבן, כי מצבה הנפשי של המתלוננת הוחמר בעקבות המעשה, ולבסוף, נאמר כי טיפול רפואי יוכל המבקש לקבל בבית הסוהר.

ההכרעה

ח.

עיינתי בפסק הדין ובחומר הרב שהגיש הסניגור המלומד. אין בידי, חרף מאמציו, להיעתר לבקשה. ברי כי מתקיימים הפרמטרים העיקריים של הלכת שוורץ

. אשר לסיכויי הערעור, המשוכה אינה קלה כל עיקר למעבר. המדובר אמנם בעדות מול עדות, אך בית המשפט קמא נתן אמון בעדות המתלוננת וביכר אותה על זו של המבקש, ואף מצא לה סיוע ברמות שונות. אמנם, אין לכחד כי התלונה נכבשה והוגשה כתום למעלה ממחצית שנה, אך אין זה נדיר מצד קרבנות בעבירות מין. אכן, המבקש סובל מבעיות רפואיות רבות, ובהן בתחום האורולוגי, והמומחה ד"ר קורצ'ק תיאר בדיקה מ-26.3.04, כשבעה חודשים לאחר הפרשה, שהצביע על קיום הפרעה אורגנית קשה בכלי הדם ועמה אין-אונות קשה, ללא יכולת להגיע לזקפה המאפשרת קיום יחסי מין. ואולם, בית המשפט נדרש לכך (עמ' 29-28 להכרעת הדין), ולא ראיתי, לאחר העיון, מקום להידרש לכך עתה בהליך עיכוב הביצוע.

ט.

הסניגור טרח והגיש אוסף של החלטות שיפוטיות שבהן עוכב הביצוע עד להכרעה בערעור. עיינתי בהן. רובן מתייחסות לתקופות מאסר קצרות משמעותית משמונה שנים. וכידוע בעוד שעיכוב ביצוע של מאסר עד שנה וחצי, למשל, הוא שכיח למדי, כדי שלא יתייתר כמעט הערעור אם ייקבע לשמיעה במועד מאוחר, עיכוב הביצוע של מאסר בן שנים ארוכות אינו השיגרה. באסופה שהגיש הסניגור מצאתי, למשל, עיכוב ביצוע מן העת האחרונה במקרה של מאסר שש שנים בעבירת אינוס (ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) (השופט לוי)). ואולם, באותו מקרה נתגלעה בבית המשפט המחוזי מחלוקת בשאלה הניתן לבסס הרשעה בפלילים על יסוד עדות המתלוננת , ובמיוחד בשל כך ניתן עיכוב ביצוע. מקרה חריג במידה רבה הוא ע"פ 3559/03 יגור נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) (השופט – כתארו אז – מ' חשין), שם עוכב ביצועו של גזר דין של שתים עשרה שנות מאסר בפרשת אינוס; אך היו באותו מקרה נסיבות מיוחדות באשר לעמדת הפרקליטות ובית המשפט המחוזי, שבית משפט זה, בהיסוס רב, ייסד עליהן את החלטתו. איני רואה מקום לגזרה שוה של ממש במקרה דנן, בו לא נתקיימו נסיבות כאלה. עם זאת, סבורני כי יש מקום, גם בגלל גילו של המבקש, המגיע לשישים בתוך זמן קצר, וכן בשל מצב בריאותו, לקביעת מועד שלא ירחק לדיון בערעור עצמו.

י.

איני נעתר איפוא לבקשה. הערעור ייקבע עד סוף מארס 2009. אוסיף כי אני יוצא מן ההנחה שהמבקש יקבל את הטיפול הרפואי הנחוץ בשירות בתי הסוהר.