ע"פ 10488/02 מדינת ישראל נ. סאמי עוויד

סאמי עוויד (להלן: המערער) נמצא אשם, בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בעבירה של הריגה בעת נהיגה ברכב, ונדון ל-27 חודשי מאסר, מתוכם 15 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, בצירוף פסילתו מלקבל או מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 13 שנים.

על-פי העובדות, שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי, בתאריך 29.11.99, בשעות החשיכה, נהג המערער במכונית מסוג הונדה בכביש מס' 70, מכיוון בית-העמק לכברי. במהלך נסיעתו עקף הוא שיירה של, למצער, 5 מכוניות, תוך חציית פס הפרדה רצוף, והתנגש במכונית שנסעה במסלול הנגדי (להלן: המכונית האחרת). כתוצאה מההתנגשות נגרם מותו של מחרוס סובאח, שישב ליד המערער, במכוניתו, והנוסעים שבמכונית האחרת נחבלו.

בית-המשפט המחוזי הסיק, על-יסוד עובדות אלה, כי המערער נטל סיכון במודע בעוקפו את שיירת המכוניות, ועל-כן, התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לגיבושה של עבירת ההריגה.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו שני הצדדים. המערער טוען כנגד הרשעתו, ואילו המדינה מבקשת בערעורה להחמיר בעונשו של המערער.

בא-כוח המערער, עורך-דין סולימאן, שטען למרשו כל אשר היה ניתן לטעון, תקף בערעורו את ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי; הוא הפנה אותנו להודעת אחד מן העדים במשטרה, אשר לא הוגשה לבית-המשפט, שעל-בסיסה העלה הוא אפשרות – שלטענתו יש בה, למצער, כדי להעלות ספק – שההתנגשות ארעה לאחר שהמערער סיים את העקיפה וחזר לנתיבו. עוד טען הסניגור כי המערער לא היה מודע לסכנה שבעקיפה, שכן כבר בעבר עקף בנסיבות דומות ולא ארעה תאונה.

טענות אלה אינן יכולות להתקבל. ממצאיו של בית-המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות שבא בפנינו ובכללו עדי-ראייה ובוחן משטרתי. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, ממצאים אלה מוכיחים את היסוד הנפשי הנדרש להתגבשותה של עבירת ההריגה – פזיזות. שכן, לכל הפחות, יש בהם להצביע על קלות-דעת. על-פי ממצאים אלה, המערער חצה את הפס הלבן במתכוון, נסע פרק זמן ניכר במסלול הנגדי – כאשר שדה הראייה שבפניו לא אפשר לו לראות את התנועה המתקרבת, ובכך, נטל על עצמו סיכון כבד. למרבה הצער, הסיכון התממש ותוצאותיו היו חמורות.

יש על-כן לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. לעומת זאת, אנו סבורים כי ערעור המדינה בדיון יסודו. עונש המאסר הקל יחסית שהוטל על המערער אינו הולם את הנסיבות החמורות של המעשה, אף בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, בחרטתו, ובמצוקתו הנפשית. אין מנוס אפוא מלהחמיר בעונש המאסר. ברם, בהתחשבנו בנסיבות שפרטנו, ובמיוחד בכך שבהחמירנו בעונש בערעור אין אנו נוהגים להטיל את מלוא העונש ההולם, החלטנו להעמיד את עונש המאסר שעל המערער לרצות בכלא, על 24 חודשי מאסר. שאר חלקי גזר-הדין יישארו בעינם.

המערער יתייצב לריצוי עונשו בבית-המשפט המחוזי בחיפה ביום 10.8.03, עד לשעה 12:00.

התנאים שבהם עוכב עונש המאסר יעמדו בעינם.