ע"פ 1065/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, קטין יליד חודש יולי 1990, בניסיון לרצח, לפי סעיף 305 (1) לחוק העונשין, וגזר לו 6 שנות מאסר ושנה מאסר על-תנאי. העובדות אשר יוחסו למערער בכתב האישום שהוגש נגדו היו אלו: בבוקרו של יום 8.6.05 הוא יצא מביתו שבמחנה הפליטים שועפאט מתוך כוונה לדקור אדם. לצורך כך הוא הצטייד בסכין, ובסביבות השעה 17.50 הגיע למחסום שהוצב בצומת הרחובות חשין ויפו. אותה שעה ניצב במחסום המתלונן, שוטר משמר הגבול, מלווה במאבטחים של חברה אזרחית. תפקידם של אלה היה לאבטח צעדה שהתקיימה ברחוב יפו, ועל כן אסר המתלונן על המערער להמשיך בדרכו לאותו רחוב. לאחר זמן מה הבחין המתלונן במערער עובר את המחסום, וכאשר ניגש אליו והובילו בחזרה, שלף המערער את הסכין ודקר את המתלונן בבטנו. המתלונן נמלט לשביל סמוך, אולם המערער דלק אחריו, וחדל מכך רק כאשר השוטר שלף את אקדחו ואיים לירות לעברו.

2.הערעור שבפנינו מופנה כנגד הרשעת המערער, ולחלופין כנגד העונש. באשר להרשעה נטען, כי לא הוכח שבמערער התגבש היסוד הנפשי הדרוש לעבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין – הכוונה לגרום לתוצאה קטלנית. אין בידנו לקבל טיעון זה.

אכן, בעדותו בבית המשפט טען המערער, כי מפגשו עם המתלונן עובר לדקירה היה המפגש השני שהתקיים ביניהם. על פי גרסתו, פגש את המתלונן ביום האתמול בשוק מחנה יהודה, והשוטר התגרה בו ואף קרע את תעודת הזיהוי שלו. מששבו ונפגשו למחרת, החל המתלונן לדחוף אותו, ובתגובה לכך הוא הוציא את הסכין ודקר אותו. מכאן טענתו הנוספת של המערער, קרי, לדקירה לא קדמו מחשבה ותכנון, אלא היתה זו תגובה ספונטנית על התנהגותו האלימה של המתלונן. המערער הוסיף וטען, כי לא התכוון לגרום למותו של קורבנו, אלא לגרום לו לנזק בלבד.

גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט, ראשית, משום שעל המפגש שהתקיים כביכול ביום שקדם לדקירה, לא נחקר המתלונן כלל על ידי הסנגור שעה שניצב על דוכן העדים. שנית, וזה העיקר, במהלך חקירתו של המערער במשטרה היתה בפיו גרסה שונה בתכלית. לעניין זה נקדים ונאמר, כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער לפיה האמרות המפלילות שנרשמו בהודעותיו, הן פרי מזימה של החוקרים, ולמסקנה זו הגיע, בין היתר, בעקבות צפייה בקלטות בהן תועדה החקירה. יתרה מכך, הגרסה לפיה נהג המתלונן במערער באלימות, הופרכה בעדותם של עדי-ראייה בהם נתן בית משפט קמא אמון, ועל רקע כל אלה לא מצאתי פסול בהחלטת בית המשפט המחוזי להעדיף את תוכנן של האמרות על עדותו של המערער (ראו עמ' 13 להכרעת-הדין).

עיון באותן אמרות מלמד, כי די בהן כדי להצביע על כוונתו של המערער לגרום למותו של המתלונן. בהודעה שנרשמה מפיו זמן לא רב לאחר האירוע (ראו ההודעה ת/1), הוא מסר, כי בשעות הבוקר הגיע לשוק מחנה יהודה כדי לגבות את שכרו מאדם שהעסיק אותו. אולם אותו מעסיק סירב לפרוע את החוב, ועל כן החל המערער לעשות את דרכו חזרה עד שנתקל במתלונן שהחל לדחוף אותו, ובתגובה הוא דקר אותו. משנשאל המערער לאחר שלושה ימים מדוע רדף אחר המתלונן השיב (ראו ת/2, עמ' 2): "אני רצתי אחריו כדי לדקור אותו עם הסכין", ולשאלה מה רצה שיקרה לשוטר, השיב: "שימות, שימות".

3.לו עמדו דברים אלה, בהם נתן בית משפט קמא אמון, לבדם, די היה בהם כדי לקיים את היסוד הנפשי לעבירת רצח, שהרי המערער, שהיה מצויד במכשיר שיש בו כדי לקטול חיי אדם, הבהיר במילים ברורות שזו היתה כוונתו. ברם, בחקירתו התברר שההחלטה אף לא היתה ספונטנית ולא כתוצאה מדחף רגעי. וכך מצא הדבר ביטוי בדו-שיח שהתקיים בין המערער לחוקר בהודעה ת/1: לשאלה "מתי תכננת לדקור מישהו", השיב המערער " היום בבוקר ". למעשה כוונת המערער היתה לדקור את מעבידו אם זה היה מסרב לשלם לו את שכרו, אולם הוא נמנע מכך, הואיל (ובלשונו) " לא יכולתי מאחר ואשתו היתה אצלו ". על כן הוא נשאל בהמשך את מי החליט בכל זאת לדקור השיב (עמ' 2 של ההודעה): " אני רציתי לדקור אדם יהודי, ושיהיה שוטר ". גם בהודעה זו נשאל המערער מה ביקש שיקרה לשוטר, והשיב: " רציתי שימות ". נתון נוסף המשתלב באותו תכנון מוקדם לדקור אדם, עולה גם מתשובתו של המערער לפיה את הסכין רכש כשנתיים לפני האירוע, ולטענתו "מאז שקניתי אותה אף פעם לא הוצאתי אותה מהבית". ומדוע החליט לקחתה עמו באותו יום, גם על כך היתה בפיו של המערער תשובה נחרצת, לאמור, באותו בוקר החליט לדקור אדם (עמ' 3 להודעה ת/1).

4.נדמה כי הדברים אותם ציטטתי משמיטים כליל את הבסיס מתחת לטענת המערער לפיה בהרשעתו נתפסה הערכאה הראשונה לתוצאה שגויה. זאת ועוד, חומרת המעשה בו חטא המערער, חרף גילו הצעיר, מלמד על מי שגמלה בליבו החלטה להמית אדם, ומכאן הסכנה הנשקפת ממנו, שחייבה את הרשעתו בדין חרף היותו קטין.

עניין זה יפה גם לסוגיית העונש. אכן, העונש שהושת על המערער אינו קל, אולם התופעה של רצון לדקור אנשים רק משום היותם יהודים, שוב אינה נחלתם של יחידים, אלא של רבים שבשנים האחרונות מעשיהם הסלימו לממדים שלא ידענו כמותם. תופעה זו צריכה לזכות בתגובה עונשית קשה וכואבת, הואיל ומנקודת ראותם של הקורבנות, שרבים מהם שילמו על כך בחייהם, עובדת היותו של הדוקר קטין אינה מעלה ואינה מורידה. מבחינתם מדובר בתוצאה מייסרת וסבל מתמשך, המלווה גם את משפחותיהם. נוכח השקפה זו אין בעונש שהושת על המערער דבר המצריך את התערבותנו, ומאותו טעם לא ראינו מקום להמיר את המאסר בשהייה במעון נעול. עם זאת, אנו מורים כי מתקופת המאסר בה יהיה על המערער לשאת, ינוכו הימים בהם שהה במעצר, וכן תקופת החזקתו במעון נעול (מיום 28.9.2005 ועד להעברתו בפועל לבית סוהר).

אשר על כן, נדחה הערעור על שני חלקיו.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.